כתובות דף ב – נסתחפה שדהו

  • הרב אברהם סתיו

סוגייתנו עוסקת בדין המובא במשנה להלן (נז ע"א), "הגיע זמן ולא נישאו - אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה". היינו: כאשר הבעל מתעכב ולא נושא את אשתו לאחר שהגיע הזמן המיועד, הוא חייב במזונותיה (נעיר כבדרך אגב, למרות שלא נדון בדבר בעיון זה, שכתוצאה מכך היא גם אוכלת בתרומה). הגמרא (ב ע"א) דנה במקרים שבהם אי אפשר היה לקיים את הנישואים במועדם:

חלה הוא, או שחלתה היא, או שפירסה נדה - אינו מעלה לה מזונות.

ואיכא דבעי לה מיבעיא: חלה הוא, מהו?... ואם תמצי לומר: חלה הוא מעלה לה מזונות, חלתה היא, מהו? מצי אמר לה אנא הא קאימנא, או דלמא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו?

הגמרא מעלה אפשרות שאם הנישואין נדחו בשל מחלתו של הבעל, הוא יהיה חייב במזונותיה משום שהאונס תלוי בו. אך כאשר האישה חולה יש להסתפק: מצד אחד, הבעל רוצה ומסוגל לקיים את הנישואין, וממילא אי אפשר להאשים אותו בדחייה ואין לחייב אותו במזונות. את הצד השני של הספק, שלפיו הבעל יהיה חייב לשלם, מסבירה הגמרא במילים: "נסתחפה שדהו". מהי משמעותה של טענה זו?

רש"י על אתר (ד"ה נסתחפה) מבאר:

נסתחפה שדהו - לשון 'מטר סוחף' נשטפה שדך כלומר מזלך גרם כי מהיום אני מוטלת עליך לזון.

לדעת רש"י נראה שהביטוי "נסתחפה שדהו" כלל לא מתאר את טעם הדין אלא את השלכותיו: הבעל ייאלץ לזון את האישה ויש בכך מעין הסתחפות שדהו. כך כתב בפירוש גם הרמב"ן:

ופי' נסתחפה שדהו כך הוא אף על פי שנאנסתי אני כיון שאין העכבה מדעתי אלא אנוסה אני חייב אתה ליתן לי מזונות כיון שהגיע זמן וכיון שתעלה לי מזונות נמצא האונס לחובתך מעתה יהיה כשדה שלך שנסתחפה.

אפשר לראות בדברי הרמב"ן שטעם הדין הוא "שאין העכבה מדעתי", ואילו הביטוי "נסתחפה שדהו" רק מתאר את העובדה שבסופו של דבר "נמצא האונס לחובתך".

אמנם התוספות (ב ע"ב ד"ה מציא) פירשו ביטוי זה כהסבר ונימוק לכך שהבעל חייב, אלא שהסבירו זאת בשתי דרכים שונות:

נסתחפה שדהו - ואינו יכול לטעון דאדרבה מזלה גרם, דכיון דלא מיפקדא אפריה ורביה לא מיענשא... ועוד דהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה.

כלומר, האישה יכולה לטעון כנגד הבעל שהאונס מכוון דווקא כלפיו והוא זה שצריך לשאת בתוצאותיו. בטעם הדבר הציעו התוספות שתי דרכים: הדרך הראשונה היא שהבעל הוא שמחויב בפריה ורביה, וממילא מסתבר שעיכוב הנישואין הוא עונש שחל עליו ולא על האישה שכלל לא מחויבת בכך. הדרך השנייה היא שהאישה נחשבת כשדה השייכת לבעל, וממילא כאשר מתרחש אונס באישה הדבר דומה לנזק שקורה בנכסי הבעל שבאופן טבעי הבעל נושא בהשלכותיו. ידוע בהקשר זה הניסוח של תוס' הרא"ש לסברת התוספות: "דהאשה קנין כספו של האיש כמו עבדו שורו וחמורו ותלויה במזלו".

לאור סברות אלו יש לקרוא את המשך דברי הגמרא (ב ע"א-ב ע"ב):

ואם תמצי לומר: אמרה ליה נסתחפה שדהו, פירסה נדה, מהו? בשעת ווסתה לא תיבעי לך - דלא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו.

בגמרא מבואר שנידה בשעת ווסתה לא יכולה לומר "נסתחפה שדהו". ויש להבין: מדוע בשעת ווסתה דינה שונה מ"חלתה"?

לפי דברי התוספות אפשר להבין זאת בקלות: דווקא כאשר קורה לאישה משהו חריג אנו תולים זאת במזלו של הבעל. אך כאשר האישה נמצאת בשעת ווסתה אין זו צרה מיוחדת שנחתה על ראש הבעל אלא מצבה הרגיל של האישה הנתון באחריותה.

אמנם לפי דברי רש"י קשה להבין זאת, שהרי לדעתו עצם העובדה שהאישה לא מתעכבת מדעתה מחייבת את הבעל! מדברי השיטה מקובצת אפשר למצוא שתי גישות לפתרון קושי זה: א. מכיוון שהאישה מכירה את שעת ווסתה, הרי שהעובדה שדחתה את הנישואין ולא נישאה קודם לכן היא באשמתה. ב. מכיוון שהווסת היא גורם קבוע ומוכר, הרי שבשעת ווסתה נחשב כאילו כלל לא הגיע זמן הנישואין, ומשום כך אין הבעל חייב במזונות.

 

 

הרב אברהם סתיו