דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף יח | ייהרגו ואל יחתמו שקר

המשנה והגמרא בדף יח ע"ב עוסקות במקרה שבו העדים החתומים על השטר חזרו ואמרו שהם אכן חתמו עליו, אלא שעשו זאת משום שהיו אנוסים, ואם לא היו חותמים – היו ניזוקים. בברייתא המובאת בגמרא מופיעה מחלוקת בעניין זה:

"אין נאמנים לפוסלו, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: נאמנים".

רמי בר חמא מסביר שלטענת העדים הם היו נתונים בסכנת נפשות של ממש, ולכן נאלצו לחתום שקר. בעקבות זאת דנה הגמרא בשאלה מהי סברתו של רבי מאיר, ומדוע העדים, שלכאורה אינם משימים עצמם רשעים באומרם שחתמו שקר משום שלא הייתה להם ברירה, אינם נאמנים. אחד ההסברים הוא הסברו של רב חסדא (להלן יט ע"א):

"קסבר ר"מ: עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו – יהרגו ואל יחתמו שקר".

הדברים נראים מפתיעים: מדוע נדרשים העדים למסור את נפשם ולא לחתום שקר? הלוא ידוע שיש למסור את הנפש רק על שלוש עבירות חמורות שבתורה – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים!

ואכן, רבא דוחה את הדבירם לאלתר וקובע שלא ייתכן שהעדים ייחשבו כמשימים עצמם רשעים משום שנהגו על פי הדין, שהרי אם היו באים לשאול אם לחתום – היו מורים להם לחתום ולא להיהרג. אולם הראשונים הוטרדו מן השאלה מה הייתה ההוה-אמינא של רב חסדא, והלוא כל בר בי רב דחד יומא יודע שאין למסור את הנפש אלא על שלוש עבירות חמורות שבתורה.

בתשובה לשאלה זו העלו הראשונים שלושה הסברים מרכזיים. הרמב"ן כותב שלדעת רבי מאיר אליבא דב חסדא, על אף שאין חובה למסור את הנפש אלא על שלוש עבירות, מידת חסידות למסור את הנפש גם כדי לא לחתום שקר, ואם העדים מעידים על עצמם שלא נהגו כך – הרי הם כמשימים עצמם רשעים.

ההסבר השני הוא הסברו של הרא"ה:

"קסבר ר' מאיר... בנוהג שבעולם שכל כך מכוער בעיניהם עדות שקר, שהיו מוסרין עצמן למיתה קודם שיעידו עדות שקר".

על פי הסבר זה אכן אין חובה, ואף לא מנהג חסידות, למסור את הנפש כדי להימנע מעדות שקר, אלא שהדבר מקובל בעולם, ועדים שאינם נוהגים כך נחשבים בעיני עצמם ובעיני סביבתם כרשעים.

ההסבר השלישי מובא בדברי הרא"ה בשם "יש אומרים":

"דקסבר ר' מאיר דבגזל נמי יהרג ואל יעבור, והכי איתה בתוספתא אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא גילוי עריות ושפיכות דמים וע"ז, ר' מאיר אומר אף הגזל".

על פי הסבר זה, רבי מאיר אכן מוסיף את איסור גזל, ועימו איסור עדות שקר הגורמת להוצאת ממון שלא כדין, לשלוש העבירות החמורות, וסובר שאכן יש לבחור מוות על פני איסורים אלו.

לשלושת ההסברים הללו משמעות הלכתית ומחשבתית רבה, ולא נוכל להאריך בכך במסגרת זו. נסתפק בציון שתי נקודות מחלוקת בין ההסברים השונים:

  • דין "אין אדם משים עצמו רשע". לפי ההסבר השלישי דין "אין אדם משים עצמו רשע" שייך רק כשהאדם מעיד על עצמו שעבר עבירה גמורה. לעומת זאת, על פי ההסברים הראשונים דין זה שייך גם במקרים של עבירה שאינה גמורה: על פי ההסבר הראשון גם אדם המעיד על עצמו שעבר על מידת חסידות נכנס לגדר "משים עצמו רשע", ולפי ההסבר השני אפילו אדם שנהג כראוי, אלא שמקובל להחשיב את המעשה שעשה כבלתי ראוי, נכנס לגדר זה.

אפשר שהדבר קשור לשאלה מהו יסוד דין "אין אדם משים עצמו רשע": אם יסוד הדין הוא שבית הדין מנוע מלקבל עדות של אדם לחובתו (או שעד המעיד על רשעתו פוסל את עצמו, וכדי למנוע פרדוקס יש להימנע מקבלת העדות, ואכמ"ל), מסתבר שדווקא עבירה גמורה תיכנס לגדר זה. לעומת זאת, אם יסוד הדין הוא שאדם אינו נאמן משום שסביר להניח שלא היה מספר את גנותו, ואם הוא עושה זאת – אין להאמינו, מסתבר לרבות גם אדם העובר על מידת חסידות ואולי אף אדם שלא עשה כל עבירה, אך בעיני העולם מעשיו נחשבים מגונים.

ב. דין "ייהרג ואל יעבור". לפי שני ההסברים הראשונים אכן יש חובה למות רק על שלוש העבירות החמורות, אלא שאדם רשאי (על פי רבי מאיר, כאמור) למסור את נפשו כל עבירות נוספות (להלכה נחלקו הראשונים אם אכן מותר לאדם למסור נפשו על שאר העבירות, וראו רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד ותוספות עבודה זרה כז ע"ב ד"ה יכול). לעומת זאת, לפי ההסבר השלישי אין מקור לכך שאפשר למסור את הנפש על כל העבירות, אלא שלדעת רבי מאיר יש דין מיוחד הנוגע לאיסורי גזל, המחייב אדם למסור נפשו עליהם. האחרונים האריכו לדון בחידוש זה ביחס לגמרא במסכת בבא קמא (ס ע"ב) ביחס לדין "מציל עצמו בממון חברו", ואכמ"ל.

מכל מקום, ראוי לציין את החידוש המחשבתי העולה מן ההסבר השלישי. הסבר זה מדגיש את חומרתו של איסור גזל, הנמנה עם שלוש העבירות החמורות שבתורה. לחלופין, אפשר היה להסביר שחומרתה של עדות שקר אינה נובעת מחומרתו של איסור גזל אלא מחומרתו של השקר עצמו – חותמו של הקב"ה אמת, ואדם המעיד עדות שקר חותר תחת מעמדו של בית הדין, שנקראו "אלוהים".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)