כתובות דף יט – 'כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד'

  • הרב ירון בן צבי

בסוגייתנו עוסקת הגמרא במקרים בהם העדים עוקרים את עדותם בשטר:

"אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין".

במקרים אלו, העדים אינם נאמנים אף אם כתב ידם יוצא ממקום אחר - זאת משום שאסור לחתום על שטר אמנה כלל1. רב נחמן לא מחלק ואומר שגם עדים שאומרים מודעא היו דברינו אינן נאמנים אפילו אם רק מפיהם אנו חיים; על פניו ניתן היה לחשוב שאם הסיבה שבשטר אמנה העדים אינם נאמנים היא משום שהם מרשיעים את עצמם, אזי במודעא, בה העדים אינם מרשיעים את עצמם2  העדים יהיו נאמנים.

יחד עם זאת, הסיבה שהעדים לא נאמנים אף במקרה זה היא משום שהם כבר קיימו את העדות שלהם, ומלאחר קיום זה אין הם יכולים להעיד אחרת, שהרי 'כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד'.

שאלה מתבקשת היא, מה השוני בין שלמדנו במשנה שאם אין כתב העדים יוצא ממקום אחר נאמנים לומר אנוסים או קטנים היינו3 לבין מה שאנו עוסקים בו כעת? הרי במידה והשטר מתקיים רק על ידי העדים, לכאורה לא מובן מדוע אין הם נאמנים משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר.

אפשר שניתן להסביר את ההבדל בכך: בסוגיה בה העדים אומרים אנוסים או קטנים היינו, הטענה היא שהשטר פסול ושהחיזוק הוא רק מכוח הפה שאסר הוא הפה שהתיר, לכן השטר לא קוים כלל ואין הוא נחשב כעדות וממילא יכולים העדים לחזור בהם מדבריהם שבשטר ולעקור אותם. לעומת זאת, בסוגייתנו העדים אומרים שזו חתימתם (והיא כשרה) ולמעשה אין שוני בין מה שהם מעידים למה שמעידים שאר עדים על שטר שחתמו עליו, אשר מבהיר כי היה מקח, וכעת העדים מבקשים לומר שהשטר נכתב בנסיבות שהשטר לא בעל תוקף. מסיבה זו, כשבפועל הייתה עדות שלמה, לא ניתן לומר הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שהרי בכך תהיה עדות חוזרת בעל פה ועדות כזו לא יכולה לבטל שטר לאחר שכבר קויים4.

_______________

[1]ששטר זה נקרא עולה והם מרשיעים את עצמם.

2 משום שמותר לחתום על שטר כזה בכדי להציל את המוכר.

3 שגם שם הם חוזרים ומגידים ובכל זאת נאמנים.

4 זאת בשונה ממקרה בו נכתב שטר מודעא, אשר בו בית הדין יכול היה לקבל את שטר המודעא ולבטל בעזרתו את שטר המכירה.

 

הרב ירון בן צבי