כתובות דף י – כתובה

  • הרב ירון בן צבי

בסוגייתנו עוסקת הגמרא בשטר כתובה. בסוגיה מובאת מחלוקת האם החיוב לכתוב כתובה הנו מהתורה או מתקנת חכמים. הרמב"ם (הלכות אישות פרק י הלכה ז) פוסק:

"וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה".

על פניו נראה היה לומר כי מוכח מדבריו שהכתובה הנה תקנת חכמים. אולם, מדבריו בספר המצוות (מצות לא תעשה שנה) נראה שהוא סובר כי הכתובה היא חיוב מהתורה:

"והמצוה השנ"ה היא שהזהירנו שלא לבא על אשה בלא כתובה ובלא קדושין והוא אמרו ית'  'לא תהיה קדשה מבנות ישראל' (דברים כג, יח)".

עלינו להבין את פשר הכפילות בלשונו, שהרי אף אם נאמר שהלשון המפורשת עדיפה, עדיין יש לברר את פשר העניין המזקיקו לכתוב באופן כזה.

בסוגייתנו אנו למדים כי קיים תנא אחד הסובר שכתובה הינה חיוב מהתורה ותנא שני הסובר שהכתובה הינה תקנת חכמים; בעלי התוספות (סוטה דף כז עמוד א) מפרשים שמהברייתא עלינו ללמוד שכתובה אינה מהתורה:

"לאו ממש דאורייתא... מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה".

יחד עם זאת, לדעת רוב הראשונים כתובת אישה נלמד מן התורה מתוך הפסוק 'מהר הבתולות' (שמות כב, פסוקים טו-טז) שעניינו חיוב תשלומי המפתה ואם כן יש להבין את משמעות המחלוקת בנוגע לתשלום הכתובה שהרי מפורש שתשלומי המפתה מהעידית ואם כתובה נלמדת ממפתה הרי שגם התשלום שלה נלמד משם. בעלי התוספות (כתובות י ע"א, ד"ה הואיל) מסבירים שמעיקר הדין התשלום הוא מהעידית, אולם חכמים ביטלו חיוב זה בכדי שאנשים לא ימנעו מלהתחתן.

ניתן להציע הסבר נוסף, במכילתא (מכילתא דרשב"י, שמות כ"ב, טו) נאמר:

"רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אִשה - אין לה קיצבה מן התורה".

כלומר, בעקבות דברי רשב"ג ניתן לומר שאמנם חיוב הכתובה הנו מן התורה, אך הסכום המחויב להיכתב בה הנו מדברי חכמים. אם נקבל את האמור, נראה להסביר את השוני בדברי הרמב"ם לעיל בכך שבספר המצוות בו הוא מדבר על המצווה עצמה הוא כתב כי המקור הוא מהתורה, ואילו בגוף ההלכות, בהם כתב את הפרט, הדגיש כי הם מחויבים מתקנתם של חכמים.

הרב ירון בן צבי