כתובות דף כז - ניסוך ובעילה: דרוש לפורים

  • הרב אביהוד שורץ

המשנה בדף כ"ז קובעת, שכאשר עיר נכבשת על ידי נכרים יש לחשוש שמא הלוחמים האלימים בעלו את נשות העיר, ופסלו אותן לכהונה. הגמרא מקשה על כך ממשנה ביחס לחשש נגיעת נכרי ביין אשר קובעת כי בזמן מלחמה אין חוששים שמא אחד הלוחמים התפנה לנסך יין, ועל כן כל היין בעיר שנכבשה הוא בחזקת היתר. הגמרא מיישבת את הסתירה:

"אמר רב מרי: לבעול יש פנאי, לנסך אין פנאי".

בשעת מלחמה, כאשר הלוחמים מנותקים מנשותיהם, תאוות הבעילה מתעצמת, ולכן החשש כבד יותר. הפוסקים הראשונים והאחרונים דנו בהרחבה (ראה סיכום הדעות בבית יוסף אבן העזר, סימן ז') בשאלה האם מסקנה זו התקבלה כהווייתה, או שמא יש להתאימה גם לתירוץ הבא בגמרא, המבחין בין צבאות שונים, ומידת שנאתם ותקיפותם בזמן המלחמה.

לרגל ימי הפורים הממשמשים ובאים, אבקש להאיר נקודה אחרת מענייני דיומא.

במשתה אחשוורוש בלטו מאוד שני מוקדים: מצד אחד, "והשתיה כדת אין אונס", ומצד שני ההוללות שבענייני גברים ונשים, עד כדי ההחלטה לקרוא לושתי אל המלך "להראות העמים והשרים את יפיה, כאשר גם לאחר שילוחיה ביקשו למלך נערות בתולות טובות מראה. נראה, אם כן, שבמשתה אחשוורוש היה פנאי גם לבעול וגם לנסך.

חז"ל לימדונו (מגילה דף יב') שגזירת השמד של המן נגזרה על ישראל "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע". בני ישראל שבאותו הדור ביקשו להשתלב בתרבות זו של השתייה והבעילה, ומתוך כך נגזרה עליהם גזירת להשמיד להרוג ולאבד.

שני יצרים גשמיים שווים באדם ובבהמה: יצר האכילה והשתייה, ויצר הבעילה. תרבות אחשוורוש, שהופכת את הגשמיות לעיקר, ביקשה להעצים את שניהם באופן מקסימאלי.

ישראל שבאותו הדור שכחו את ייחודה של כנסת ישראל, שבאה לעולם כדי לרומם ולקדש גם את חיי החומר. אכילה בקדושה ובעילה בקדושה הן הסממן הייחודי של עם ישראל.

הקב"ה איננו דורש פרישות ממזון, שהרי המצער עצמו מן היין נקרא חוטא; ואף איננו דורש פרישות מיחסי אישות. (כאן המקום להזכיר כי למדנו לפני זמן מה, בדף היומי במסכת יבמות, על כך שמי שאין לו אישה, ואינו מביא חיים לעולם, הרי הוא שופך דמים ואינו קרוי אדם). אלא, שבשונה מאחשוורוש שפועל בשני הכיוונים לשם הנאת צרופה, אנו נדרשים לרומם ולקדש את ההנאות הללו, ולשמור על הגבולות והמצוות שציוונו הבורא בתחומים אלה.

נעיין לסיום בדבריו הידועים של הב"ח (אורח חיים, תר"ע – הלכות חנוכה) בדבר ההבדל בין חנוכה ופורים, והמשמעות המיוחדת של החטא, העונש, התיקון וזיכרון ההצלה בפורים:

"ואיכא למידק היא גופה קשה למה לא קבעום למשתה ולשמחה כמו בפורים. ונראה דבפורים עיקר הגזירה היתה לפי שנהנו מסעודתו של אותו הרשע, ועל כן נגזר עליהם להרוג ולאבד את הגופים שנהנו מאכילה ושתייה של איסור ושמחה ומשתה של איסור. וכשעשו תשובה עינו נפשותם וכמו שאמרה אסתר לך כנוס את כל היהודים [וגו'] ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים וגו'. ולפיכך קבעום למשתה ויום טוב לזכור עיקר הנס".

 

החטא היה, כאמור, בהנאת הגוף ובגשמיות שלא במקומה, והתיקון הוא לאכול לשתות ולשמוח בקדושה.