כתובות דף כח - "להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן"

  • הרב אביהוד שורץ

המשנה בדף כח' מחדשת שבירורים טכניים באיסורי דרבנן אפשריים על סמך מידע שאדם צבר כאשר היה קטן. על כן, בסוגיות כמו קיום שטרות,  תחום שבת, אכילת תרומה דרבנן וכדומה – ניתנה לאדם אפשרות להעיד על דברים שהיה עד להם בהיותו ילד קטן.

בברייתא בגמרא נאמר, שהלכה זו נוהגת רק בקטן שהגדיל, אך לא בעובד כוכבים שהתגייר. לכאורה, שני המקרים דומים: קטן פסול לעדות, אך מאפשרים לו להעיד כשהוא גדול וכשר על מה שראה כשהיה קטן; וכמו כן גוי פסול לעדות, אך מאפשרים לו להעיד כשהתגייר על מה שראה כשהיה גוי. בכדי להסביר את ההבחנה בין קטן ובין גוי, נדרשת הגמרא לעניין טכני:

"כיון דעובד כוכבים הוא לא הוה דייק".

וביארו המפרשים, שתחולת עדותו של הקטן היא על דברים שהם בעלי נגיעה אליו: תחום שבת, אכילת תרומה וכדומה, זאת משום שאף בהיותו קטן, הוא היה חלק מעולם של קיום מצוות – מדין חינוך – ועל כן סביר שקלט והפנים את הנתונים ששמע. גוי, לעומת זאת, המופקע לחלוטין מן העולם של קיום המצוות, אף אם שמע - לא ידע ולא הבין מה שמע, ועל כן אינו נאמן לאחר מכן. כך יש להסביר גם את הקולא של ר' יוחנן בן ברוקא, הסבור שאם מדובר על גוי שעמד להתגייר או על עבד שעמד להשתחרר – האדם נאמן, שכן במצב כזה בעת ששמע או ראה כבר הקפיד להטות אוזנו, ולהעמיד דברים על דיוקם.

כאמור, משנתנו מאפשרת לאדם להעיד על דברים שראה בקטנותו, דווקא בעניינים שהם מדרבנן. מדוע אינו נאמן אף בדיני תורה, הרי סוף סוף בשעת העדות הוא גדול?! התשובה הפשוטה לכך היא, שבהלכות עדות יש צורך ב"תחילתו וסופו בכשרות". כך, למשל, מי שעל ידי נישואין היה קרוב משפחה של אחד מבעלי הדין בשעת מעשה, ולאחר מכן גירש את אשתו – אינו נאמן להעיד, שכן כאמור בשעת מעשה היה קרוב. ובכן, אף בנידון דידן הוי "תחילתו בפסול", שפסול מדאורייתא, ועל כן הוא נאמן רק בדיני דרבנן, מכוח היתר מיוחד שניתן לו. כך מסביר זאת הרמב"ם (עדות, י"ד ב'-ג'):

"מי שהיה יודע לחבירו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, או שידע העדות והוא פקח ואחר כך נתחרש, פתוח ונסתמא אף על פי שיכול לכוין מדת הקרקע שהוא מעיד בה ומסיים מצריה, שפוי ונשתטה, הרי זה פסול ... תחלתו בפסלות אף על פי שסופו בכשרות – פסול. לפיכך מי שהיה יודע בעדות והוא קטן ובא והעיד בה כשהוא גדול אינה כלום. ויש דברים שסומכין בהן על עדות שמעיד כשהוא גדול הואיל והם דברים של דבריהם ...".

והנה, הראשונים בסוגייתינו (ראה בתוספות ובראשוני ספרד) הקשו מן הסוגיה בתחילת פסחים, בה נאמר שקטן נאמן על בדיקת חמץ שהיא דרבנן. התוספות תמהים: אם ניתן להכשיר עדות פסולה מדאורייתא של קטן, מדוע בסוגייתינו אנו מאפשרים לו להעיד רק כשיגדל, ולא מקבלים את דבריו עוד בהיותו קטן, כדרך שנאמר בגמרא בפסחים?! הראשונים מיישבים, שיש להבחין בין מצבים שונים: בבדיקת חמץ, קיימת רוב הבתים הם בחזקת בדוקים, ועל כן שם האמינו לקטן בהיותו קטן. הנידונים שבסוגייתינו מצריכים כנראה רמה גבוהה יותר של דיוק, ובהם נאפשר לקטן להעיד רק כשיגדל.

אמנם מפאת חומרת הקושיה מן הסוגיה בפסחים, ניתן להציע גם תשובה אחרת, שהאחרונים האריכו בה הרבה (ראה ש"ך חושן משפט סימן ל"ה ס"ק ד', ובקצות החושן שם). ניתן לומר, שבסוגייתינו אין חשש של תחילתו בפסול וסופו בכשרות. אמנם כשראה את העדות היה קטן, אך היות וסופו של כל קטן לגדול – הפסול אמור להתבטל מאליו ואינו אמור להפריע. כאשר תחילתו בפסול גמור, כגון קרוב, הרי מעיקרא לא היה עד. ברם, כאשר תחילתו בפסול קטן, הרי שמדובר על מכשול זמני, שעתיד להסתלק. אם כך, כאמור, אין חשש של תחילתו בפסול, ועל כן לא נותר אלא לחשוש שמאחר והיה קטן הוא אינו מבין או אינו מדייק. חשש זה האחרון הוא מדרבנן בלבד, ועל כן "הם אמרו והם אמרו", והימנוהו דרבנן בדרבנן.

סברה מחודשת זו בוודאי לא היתה מקובלת על הרמב"ם לגבי קטן, וכפי שצוטט לעיל, אך הש"ך בוחן אותה ביחס גוי: מצד אחד, הוא מופקע לחלוטין מעדות בשעה שראה את הדברים, אך מצד שני בידו להתגייר. הש"ך מדייק מן הגמרא, שפסלה גוי שהתגייר רק משום שאינו מדייק, שאכן אין כאן חשש של תחילתו בפסול, אלא רק חשש שלא חוסר דיוק. הש"ך מוסיף וכותב, שמכאן יש ללמוד שמי שהיה בעל עבירה בשעת מעשה, אך חזר בתשובה ומבקש להעיד – עדותו כשרה, שכן בידו להתגייר בכל שעה. מפרשי השולחן ערוך שם הרחיבו בדיון בנושא זה, ויעויין שם.

 

הרב אביהוד שורץ