כתובות דף לא – "קים ליה בדרבה מיניה"

  • הרב ירון בן צבי

סוגייתנו עוסקת בדין "קים ליה בדרבה מיניה". דין זה קובע שאדם אשר מתחייב בעונש מיתה על פשע שעשה, אינו מתחייב בתשלום. במידה והתחייב באותו מעשה גם בחיוב ממוני. הפטור על תשלום הממון מתקיים רק במידה ותשלום הממון נובע מפעולות שאירעו במקביל למעשה שחייב אותו בעונש המוות. מעניין שהגמרא קובעת שגם אם אדם ירה חץ למרחק ארבע אמות ברשות הרבים בשבת, ובזמן מעופו של החץ אל היעד הוא קרע בגדים, האדם יהיה פטור מלשלם על הנזק שנגרם לבגדים:

"דאמר רבי אבין: הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו - פטור".

נבהיר דין זה:  לכאורה היה מקום לומר שלמרות שקריעת הבגדים נעשתה לאחר שהחץ נורה, ולא בו זמנית עם יריית החץ, כל ההתרחשות נחשבת למהלך אחד, בו התרחשו שני הדברים. היה מקום לחשוב1, אם כך, שהגמרא תחלק את המקרה לשתי פעולות שונות כמו בסוגיה במסכת בבא קמא (דף ע"ב) בה נידון מקרה בו אירעה גנבה בשבת, והגנב זרק את החפץ אותו הוא גונב מרשות לרשות. בסוגיה במסכת בב"ק לא נאמר דין 'קים ליה בדרבה מיניה' ולכן הגנב מתחייב בתשלום ממון ובמיתה, זאת משום שהחיוב הממוני נעשה קודם לחיוב המיתה ולא במקביל לו.

ניתן להסביר שהחילוק בין הסוגיות מצוי בכך שבסוגייתנו הגמרא עוסקת באיסור העברה – לא מדובר באיסור על שינוי המקום אלא באיסור הקיים על הזזת החפץ עצמו. כלומר, מכיוון שהחל מהרגע בו הזיזו את החץ נעשה איסור אי אפשר להפריד בין יריית החץ לקריעתו את הבגדים. במסכת בבא קמא, לעומת זאת, הנושא הוא איסור של הוצאה, כלומר עקירת החפץ ממקום אחד והנחתו במקום שני. במקרה זה, חיוב הממון אינו חלק מהמעבר של החפץ אלא עבירה נלווית שמתבצעת בתוך המהלך אך אינה חלק מהותי ממנו. על כן, במקרה זה יש הבחנה בין העברת החפץ בין הרשויות למעשה הגניבה.

________

1 כפי ששואלים בעלי התוספות במסכת בבא קמא שם.

 

הרב ירון בן צבי