כתובות דף לב – 'כדי רשעתו'

  • הרב ירון בן צבי

במסכת חולין  (דף פא ע"א) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש במקרה בו אדם עבר בשוגג על איסור שיש עליו חיוב מיתה או מלקות בבית דין; השאלה הנידונה היא האם כאשר לא התרו באותו האדם על המעשה שמחייב אותו במיתה, הוא פטור מחיוב מלקות.

"ואזדו לטעמייהו, דכי אתא רב דימי אמר: חייבי מיתות שוגגין, וחייבי מלקות שוגגין, ודבר אחר, רבי יוחנן אומר חייב, וריש לקיש אומר פטור."

בגמרא נאמר שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקים על נושא זה במקום אחר בסוגייתנו. אמנם, למסקנת הגמרא רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו האם חייבי מלקות שוגגים פטורים מתשלום הממון או לא, (אך הם אינם נחלקו על חייבי מיתות שוגגים, שהם וודאי פטורים מתשלום הממון). כלומר, שורש המחלוקת של ר' יוחנן וריש לקיש הוא האם דורשים גזירה שווה להשוות דין מלקות לדין מיתה באופן הבא: כשם שחייבי מיתות שוגגים פטורים מתשלום ממון, כך גם חייבי מלקויות שוגגים יהיו פטורים מתשלום ממון.

הקשר אותו מוצאת הגמרא בין המחלוקת במסכת חולין למחלוקת בסוגייתנו דורש ביאור, שהרי גם אם  נחלקו בדרשת הגזרה שווה הקובעת שיש לדמות מלקות וממון למיתה וממון, הרי כלפי מיתה ומלקות, לא נאמרה גזירה שווה זו.

נראה כי ההסבר להשוואה מצוי בהנחה ש'אין אדם לוקה ומשלם' (הנחה הנלמדת בבסוגייתנו מן הכתוב במלקות 'כדי רשעתו' – משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעויות); רבי יוחנן סובר שכאשר לא מתבצע העונש בפועל, כגון שלא התרו בו, אין כאן רשעה המחייבת, ואין במקרה זה שתי 'רשעויות', ולכן הוא מתחייב בעונש השני, ואילו ריש לקיש סובר שאפילו שהעונש לא מתקיים בפועל, יש כאן רשעה ואי אפשר לחייבו משום שתי רשעויות.

 

אם כן, אין חילוק בזה בין מלקות וממון למיתה ומלקות. בחייבי מיתות שוגגים שפטורים מממון לא מדובר כלל על כך שבית הדין מחייב על שתי רשעויות, אלא מדובר בדין אחר שנלמד מ'ולא יהיה אסון', אשר קובע שהמעשה המחייב במיתה אינו מחייב בתשלום ממון; במילים אחרות: לא מדובר בדין השייך להרשעת בית דין אלא בדין השייך לעצם המעשה המחייב, הלכך אין שם חילוק בין שוגג למזיד.