כתובות | דף לב | כדי רשעתו
במסכת חולין (פא ע"ב) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בנוגע לחיובו של אדם שעבר בשוגג על איסור שיש בו גם חיוב מיתה וגם חיוב מלקות:
"ואזדו לטעמייהו, דכי אתא רב דימי אמר: חייבי מיתות שוגגין, וחייבי מלקות שוגגין, ודבר אחר, רבי יוחנן אומר חייב, וריש לקיש אומר פטור".
הגמרא אומרת שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו על נושא זה במקום אחר – בסוגייתנו. אומנם, למסקנת הגמרא בסוגייתנו רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו אם חייבי מלקות שוגגים פטורים מתשלום ממון על נזק שגרמו באותו מעשה שעליו התחייבו מלקות, ולא ביחס לחייבי מיתות, שוודאי פטורים מתשלום הממון. שורש המחלוקת הוא אם יש לדרוש גזרה שווה ולהשוות דין מלקות לדין מיתה – כשם שחייבי מיתות שוגגים פטורים מתשלום ממון, כך גם חייבי מלקות שוגגים.
על פי זה, רבי יוחנן וריש לקיש לא נחלקו ביחס לחיוב מלקות בחייבי מיתה, אלא רק ביחס לפטור מתשלום ממון בחייבי מלקות. אם כן, מדוע קישרה הגמרא במסכת חולין בין הדברים?
נראה שההסבר לכך מצוי בהנחה ש"אין אדם לוקה ומשלם", הנלמדת בסוגייתנו מן הכתוב במלקות "כדי רשעתו" – "משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות". רבי יוחנן סובר שכאשר העונש אינו מתבצע בפועל, כגון שלא הייתה התראה, אין "רשעה" המחייבת את האדם וממילא אין "שתי רשעיות" והוא מתחייב בעונש השני, ואילו ריש לקיש סובר שעל אף שהעונש אינו מתקיים בפועל, יש כאן "רשעה" ואי אפשר לחייבו בעונש השני. על פי הבנה זו אין הבדל בין מלקות וממון למיתה ומלקות.
לעומת זאת, פטור חייב מיתות שוגגים מממון אינו נובע מדין "שתי רשעיות" אלא מדין "ולא יהיה אסון", שלפיו מעשה המחייב מיתה אינו מחייב בתשלום ממון. דין זה אינו שייך להרשעת בית הדין אלא לעצם המעשה המחייב, וביחס אליו אין הבדל בין שוגג למזיד, אך הוא אינו נוגע לחייבי מלקות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)