כתובות | דף לג | ואם אסון יהיה

בסוגייתנו נידון פסוק מפרשת משפטים (שמות כא, כג) העוסק בגרימת נזק לאישה הרה:

"וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ".

האסון המדובר הוא מותה של האישה – אם האישה מתה כתוצאה מהפגיעה, הרוצח מתחייב בנפשו. אולם אם האישה לא מתה כתוצאה מהמכה אלא רק הפילה את עוברה, הפוגע משלם 'דמי ולדות' אך אינו חייב מיתה. מדוע ההורג עובר אינו נחשב רוצח?

לצורך הבנת העניין נעיין במשנה במסכת אהלות (ז, ו):

"האשה שהיא מקשה לילד – מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו – אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש".

מהמשנה עולה שההפלה אסורה, אלא אם כן יש חשש לחייה של האישה. יש כאן הבדל בין 'נפשו' של העובר ל'חייו': כשחיי העובר עומדים מול חיי האם, אנו מבכרים את חיי האם, ואילו כאשר הבחירה היא בין נפשו של הוולד לנפשה של האם – איננו נוקטים עמדה המעדיפה נפש אחת על פני האחרת.

הגמרא במסכת סנהדרין (עב ע"ב) מסבירה שדין זה מבוסס על כללי דין "רודף", שלפיו כאשר אדם מסכן את חייו של חברו, מותר להציל את הנרדף אפילו במחיר חייו של הרודף. העובר, במקרה שלנו, נחשב כרודף אחר האם ומבקש להורגה, אך מכיוון שאינו מודע לכך ואינו בוחר לסכן אותה, יש צורך לצרף את העובדה שהוא אינו נחשב חי ממש ולכן נדחה מפני חייה של האם.