כתובות דף לד - בין מיתה למלקות בדין קים ליה בדרבה מיניה

  • הרב אביהוד שורץ

הפרק השלישי במסכת כתובות עוסק בהרחבה בדין קים ליה בדרבה מיניה. דין זה קובע, שאין מענישים אדם בשני עונשים על עבירה אחת שביצע, ומסתפקים בעונש החמור יותר.

באופן כללי, ישנן שלוש תפיסות יסוד להסבר הלכה זו:

תפיסה א' - קים ליה בדרבה מיניה קובע, שהחיוב הקל יותר מעולם לא נוצר. אדם שרצח באמצעות יריית אקדח ביצע מעשה אחד בלבד - מעשה רציחה. ייתכן, שהכדור קרע את חולצתו של הנרצח, אך מדובר על מעשה שולי, שנחבא בצילו של המעשה החמור יותר - מעשה הרצח. עיקרה של הבנה זו, בכך שהחיוב הקל יותר - ובנידון דידן חיוב הממון - יורד מן הבמה.

תפיסה ב' - הרמב"ן בריש מכות דיבר אף הוא על היטמעות של החיוב הקל בחיוב החמור, אם כי הוא אינו מתייחס להיעלמותו של עצם המעשה, אלא על העלמות העונשים:

"ועוד דהתם כיון דרחמנא אמר קים ליה בדרבה מיניה כמאן דמקיים בה כולה מילתא דמי, ורחמנא הוא דפטריה הכא כדפטריה נמי גבי כלהו מזיקין".

לדעת הרמב"ן, עונש המיתה טומן בחובו גם את עונש הממון. למעשה אם כך, חיוב הממון יוצא מן התמונה באופן הדומה להסבר הקודם, אלא שהדבר נובע מחיוב המיתה.

תפיסה ג' - באופן עקרוני, כל המעשים וכל החיובים שרירים וקיימים, אלא שבית הדין אינו יכול להוציאם לפועל. התורה גזרה לחייב אדם רק על רשעה אחת, ולא על "שתי רשעויות", ולפיכך בית הדין אינו יכול לחייבו גם במיתה וגם בממון. הדבר לא מחייב לומר שחיוב הממון אינו קיים, אלא שבפועל לא ניתן להשיתו על הנאשם.

אחת הנפקא-מינות הקלאסיות בין התפיסות נוגעת לחיוב לצאת ידי שמיים במקרה של קים ליה בדרבה מיניה. רש"י במסכת בבא מציעא (דף צ"א) הסביר:

"אלמא: אפילו במקום מיתה נמי רמו תשלומין עליה, אלא שאין כח לענשו בשתים, אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם".

דבריו של רש"י הולמים היטב את התפיסה השלישית: בפועל אין אפשרות לחייב את הנאשם בבית דין גם מיתה וגם ממון, אך חיוב הממון שריר וקיים, ואם אדם ביקש לצאת ידי שמיים – ראוי לעשות זאת. על פי שתי התפיסות הראשונות, חיוב הממון נעלם ואיננו, ואין כל חובה לצאת ידי שמיים.

נפקא-מינה נוספת קשורה לשאלה המתעוררת מספר פעמים לאורך הפרק, בין היתר גם בסוגייתנו בדף ל"ד. ר' מאיר במשנה במסכת מכות מחדש, שבמצבים מסוימים ניתן לחייב אדם בממון ובמלקות. האם ר' מאיר שולל באופן גורף את דין קים ליה בדרבה מיניה? הגמרא בדף ל"ג מציעה לצמצם את דברי ר' מאיר לממון ומלקות, ולקבוע שכאשר מדובר על מיתה וממון, יודה אף הוא שלא ניתן לחייב בשני חיובים. מאידך, רבה, בגמרא בדף ל"ד, מעלה את האפשרות שדברי ר' מאיר אכן נאמרו רק במלקות וממון, אך כאשר מדובר על מיתה וממון, יודה אף הוא שלא ניתן לחייב פעמיים (אמנם רבה מסייג את דבריו, ומבחין בין חיוב ממון רגיל ובין חיוב קנס, ואין כאן המקום להרחיב בכך).

הבחנה זו בין מיתה ובין מלקות שבה ונזכרת בגמרא להלן בדף ל"ז:

 "וכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון, שנאמר: 'ואם לא יהיה אסון ענוש יענש'. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: 'כדי רשעתו' - משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות?! חדא במיתה וממון, וחדא במלקות וממון; וצריכא, דאי אשמעינן מיתה וממון, משום דאיכא איבוד נשמה, אבל מלקות וממון דליכא איבוד נשמה - אימא לא; ואי אשמעינן מלקות וממון, משום דלא חמיר איסוריה, אבל מיתה וממון דחמיר איסוריה - אימא לא, צריכא".

הגרי"ד סולוביצ'יק הסביר בשם ר' חיים שהתפיסות שהוזכרו לעיל גלומות בדיון זה. כאשר מדובר על מיתה וממון, ניתן לפרש שמעשה שמחייב מיתה מסוגל להעיב ולהעלים את המעשה הקל, והרי סוף סוף ישנו כאן "איבוד נפשות". ברם, מעשה שמחייב מלקות איננו חמור עד כדי כך, ועל כן הוא אינו מסוגל לפגוע בחיוב הממון. לפיכך, עילת הפטור במלקות וממון נובעת אך ורק מצמצום כוח הענישה של בית הדין, שלא מסוגלים להשית שני עונשים שונים.

 

בעיון מחר נוסיף ונעסוק בעזרת ה' בנפקא-מינה בין התפיסות השונות.