כתובות דף לה - תנא דבי חזקיה

  • הרב אביהוד שורץ

בעיון אתמול הצגנו שלוש תפיסות יסוד בדין קים ליה בדרבה מיניה, והתמקדנו בשאלה האם במצב שבו ישנו עונש של מיתה וממון הרי שעונש הממון בטל לחלוטין, או שמא העונש במקומו עומד, אלא שבית דין מנועים מלחייב את הנאשם בשני החיובים. כפי שראינו, במידה ועונש הממון במקומו עומד, ראוי שהנאשם יצא ידי שמיים וישלם, אף שבית הדין אינו רשאי לחייבו בשני החיובים.

נפקא-מינה מובהקת נוספת לחקירה זו קשורה להלכה המתחדשת בסוגייתינו בדף ל"ה:

"והא תנא דבי חזקיה: 'מכה אדם ומכה בהמה', מה מכה בהמה - לא חילקת בו בין בשוגג בין במזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה, לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון, אף מכה אדם - לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה, לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון!".

על פי שיטת תנא דבי חזקיה, אף ההורג אדם בשוגג – פטור מתשלומי ממון נוספים. שיטה זו מהווה, כאמור, נפקא-מינה קלאסית בין שלוש התפיסות שבהן עסקנו אתמול. על פי שתי התפיסות האחרונות, אין אפשרות להעניש בתרתי - התפיסה השנייה קבעה שהעונש החמור מגלם בתוכו את העונש הקל, ואילו התפיסה השלישית קבעה שבית דין אינו מוסמך להשית שני חיובים. על פי שתי תפיסות אלה, אין כל היגיון בדין תנא דבי חזקיה, שכן במצב של שוגג, הנאשם כלל לא נענש בעונש החמור על רצח, ועל כן לכאורה אין מניע מלהענישו בעונש הממון הקל יותר.

ברם, על פי התפיסה הראשונה, הדברים ברורים לחלוטין. אדם שהרג אדם – ואפילו בשוגג – ביצע מעשה כה חמור וקשה, עד שכל מעשה אחר שהתבצע במקביל נעלם כלא היה. אם כך, אף שבפועל הרוצח לא יענש כלל ועיקר, עונש הממון כלל לא מהווה חלק מן הדיון, והוא יוצא מן התמונה לחלוטין.

הגמרא בסוגייתנו מסבירה שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בהיקף דין תנא דבי חזקיה: ר' יוחנן סבור שמדובר על חידוש במי שעבר בשוגג או באונס עבירה שיש בה מיתה; ואילו ריש לקיש סבור שהדברים נכונים גם ביחס לחיוב מלקות בשוגג או באונס. הדברים משתלבים היטב ברעיון שבו סיימנו את העיון הקודם אתמול. לאור הגמרא בדף ל"ז, הצענו להבחין בין עבירה שעונשה מיתה, ובה אכן קים ליה בדרבה מיניה מבוסס על היעלמות המעשה הקל יותר, ובין עבירה שיש בה מלקות בלבד. זו בדיוק ההבחנה שמציע ר' יוחנן: כאשר מדובר על עבירה שעונשה מלקות, הרי שבית דין בפועל לא יכולים לחייב בתרתי, אך אם במידה ונוצרת מציאות משפטית בה אין מחייבים מלקות ( - המעשה היה באונס או בשוגג), אין מניעה מלחייב חיוב ממון. לשיטה זו, רק כאשר מדובר על עבירה שעונשה מיתה, ניתן לומר שהמעשה החמור מעיב על המעשה הקל. לכאורה, ריש לקיש חולק על דברים אלה, אולם דיוק בלשון הגמרא בסוגייתנו מלמד, שהוא אינו שולל מהותית ועקרונית את עצם התפיסה, אלא אך ורק סבור שישנה הקבלה והשוואה גורפת בין מיתה למלקות, ועל כן יש ליישם את דין תנא דבי חזקיה בכל המקרים.

 

נזכיר לסיום כי בראשונים ובאחרונים מצאנו דיון נרחב בהיקף דין תנא דבי חזקיה: נחלקו ראשונים (ראה תוספות ל ע"ב, ד"ה זר) האם הדברים נכונים גם ביחס לחידושו של רבי נחוניה בן הקנה בתחילת הפרק, שקים ליה בדרבה מיניה קיים גם בחיוב כרת או מיתה בידי שמיים. תנא דבי חזקיה דיבר בפירוש דווקא על עבירות שעונשן מיתת בית דין, ואפשר שדווקא הן חמורות מספיק כדי שמעשה חמור ואפילו התבצע בשוגג, יעיב על המעשה הקל. כמו כן, נחלקו אחרונים (ראה קובץ שיעורים בבא קמא, אות י"ח בשם ר' שמעון שקאפ) לגבי מצב שבו לא מדובר על שוגג, אלא על עונש מיתה שאינו יוצא לפועל מסיבה אחרת. שני הנידונים מבוססים על אותה חקירה שבה עסקנו, כפי שעיני המעיין בסוגיה לעומק תחזינה מישרים.