כתובות | דף לט | שומר פתאים ה'

בסוגייתנו מובאים דברי חכמים, הקובעים ביחס לנשים שהריון עלול לסכן אותן:

"אחת זו ואחת זו – משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו, משום שנאמר שומר פתאים ה'".

אולם אם יש בכך סכנה, מדוע אין מחמירים בה? הרי ידוע שחמירא סכנתא מאיסורא! בנוסף, הגמרא מסתמכת על הפסוק "שומר פתאים ה'", ואף שאפשר לבחור להיות פתי, ודאי שאין זו מעלה.[1] אם כך, מה יעשה הרוצה להימנע מכך?

כדי להבין את הדברים נפתח בהקדמה קצרה. בזמן חז"ל היה איסור חמור לשתות משקה שנשאר מגולה ללא השגחה, מחשש שמא נחש הטיל בו ארס. הגמרא דנה באיסור זה באריכות, ואפשר להניח שחשש זה היה חשש מוחשי וגבה קורבנות. תוך כדי דיון בכך אומרת הגמרא (עבודה זרה ל ע"ב):

"דתניא, רבי אליעזר אומר: אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש, משום שנאמר 'שומר פתאים ה'".

רבי אליעזר קובע שמותר לאכול מן הענבים ומן התאנים, על אף שאי אפשר לבדוק אם חיה נשכה את הפרי, ומנמק זאת בכך ש"שומר פתאים ה'". אפשר להבין זאת בשתי דרכים:

א. ההיתר נובע מרמת החשש הנמוכה. כך אפשר להסביר גם את דברי התוספות (שם ד"ה פי נקב), שקבעו שכאשר יש סימן של נקב בתאנה – אסור לאכול, ורק כשאין רואים סימן אין לחשוש.

ב. ייתכן שחוששים רק כשיש ריעותא. גם על פי הסבר זה אפשר להבין את דברי התוספות – גם כשאין רואים נקב יש סיכון, אך אין לגזור אלא כשיש ריעותא.

ההבדל בין שני הפירושים הוא בשאלה אם הכלל "שומר פתאים ה'" מורה שאין סכנה או שכוונתו לומר שעל אף שהסכנה קיימת מותר לאכול. על פי האפשרות השנייה יש לבחון באילו מקרים אפשר להתעלם ולסמוך על הקב"ה ובאילו מקרים נאמר "חמירתא סכנתא מאיסורא".

מהברייתא בעניין שלוש נשים במסכת יבמות המוזכרת בסוגייתנו משמע שלדעת חכמים הסכנה אינה שווה בשלושת המקרים המדוברים, והיא גם אינה גדולה במיוחד. ייתכן שחכמים אף תיקנו תקנות כדי להתגבר בדרכים אחרות על הסכנות שבברייתא:

1. לגבי קטנה קבעו חכמים (קידושין מא ע"א) שאין לסדר שידוך בגיל שבו יש סכנה: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה".

2. לגבי מעוברת – נראה שחכמים ראו סכנה זו כרחוקה מאוד. מן הגמרא במסכת נידה (לא ע"א) עולה שיש סכנה לוולד בקיום יחסים ביום התשעים להריון, אך מכיוון שאי אפשר לדעת מתי יום זה, אין לחשוש לכך ו"שומר פתאים ה'". במקרה זה אין חוששים לסכנה הואיל ולא ניתן לדעת מתי היא אכן קיימת. החשש אינו מצדיק גזרה מוחלטת על איסור התשמיש, ולכן מתעלמים ממנו ובוטחים בקב"ה.

3. לגבי מינקת קבעו חכמים שלא תינשא כדי למנוע מצב שבו לתינוק לא יהיה מה לאכול, כפי שאומרת הגמרא במסכת כתובות (ס ע"א): "מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש – הרי זו לא תתארס ולא תינשא עד עשרים וארבעה חדש".

שאלה נוספת שיש לדון בה היא מדוע בכלל יש לדון בשאלת השימוש במוך – מדוע לא נאמר שבני הזוג לא ישמשו כלל, וממילא אין לא סכנה ולא בעיה של הוצאת זרע לבטלה?

הפוסקים הסבירו (בדעת רבי מאיר) שמדובר בתשמיש מצווה – מצוות עונה, ולכן אי אפשר להימנע מכך. לחלופין, אפשר להסביר, כפי שעולה מתוספות הרי"ד, שאיסור הוצאת זרע לבטלה הוא כשעושה כמעשה ער ואונן – כשרוצה שלא תתעבר כדי לשמור על יופייה או שאין רצונו לקיים פריה ורביה ממנה, אבל אם רצונו שלא תיכנס לידי סכנה – אין זה בכלל האיסור, וממילא אין צורך לפרש שההיתר הוא משום מצוות עונה.

האחיעזר הסביר שלדעת חכמים, הסבירות שנשים אלו תתעברנה נמוכה, ולכן החשש לסכנה רחוק והן יכולות לנהוג כדרכן ולא למנוע את העיבור, משום שכשאין סכנה ברורה יש לבטוח בקב"ה שהדברים יתנהלו באופן טוב. הסבר שונה מעט עולה מדבריו של ר' אלחנן וסרמן (קובץ שיעורים כתובות קלו), ששאל במה שונים המקרים שנאמר עליהם "שומר פתאים ה'" מכל ספק סכנה, הדוחה אפילו שבת:

"וצריך לומר דאין האדם חייב להמנע ממנהג דרך ארץ, וממילא הוי כאילו אין בידו לשמור את עצמו ואז נשמר מן השמים, אבל היכא דבידו להזהר אינו בכלל פתאים, ואם לא ישמור את עצמו הוא מתחייב הנפשו ולא יהא משומר מן השמים".

ר' אלחנן וסרמן קובע כי כאשר האדם יכול להיזהר, הוא מחויב לעשות זאת, אך אם מנהג העולם לעשות פעולה מסוימת ופעולה זו נראית טבעית ונורמלית – אין אדם צריך למנוע את עצמו ממעשה זה.

שאלת היסוד בעניין זה היא אם נכון לסמוך על הקב"ה 'בעיניים עצומות' או שמא על האדם לנסות ולפעול בעצמו עד כמה שהוא יכול. זוהי שאלה כללית, הנוגעת למצבים רבים בחייו של האדם. כך, למשל, הראשונים דנים ביחס בין ריפוי בעזרת רופא להסתפקות בתפילה, שאלת השתדלות וביטחון ועוד. מקובלים אנו שעל האדם לעשות את ההשתדלות שביכולתו, אך לזכור שהקב"ה הוא זה שקובע ולסמוך על ישועתו.