כתובות | דף ל | הכול בידי שמיים?

בלב הסוגיה העיונית-הלכתית הדנה בהלכות 'קים ליה בדרבה מיניה' (פטור תשלומים לחייבי מיתה) עולה סוגיה אמונית-מחשבתית יסודית. הגמרא מציגה את שיטת רבי נחוניא בן הקנה, הפוטר חייבי מיתה בידי שמיים מתשלומים. המקור לשיטה זו הוא היקש בין המילה "אסון" שנאמרה בפטור קים ליה בדרבה מיניה ("ואם אסון יהיה") למילה "אסון" המופיעה בדברי יעקב לבניו על אודות בנימין ("וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה"). מן ההיקש לומד רבי נחוניא שפטור "קים ליה" קיים גם ב"אסון בידי שמיים", שעליו דיבר יעקב. על השוואה זו מקשה הגמרא:

"מתקיף לה רב אדא בר אהבה: ממאי דכי קא מזהר להו יעקב לבניה על צינים ופחים, דבידי שמים נינהו? דלמא על אריא וגנבי, דבידי אדם נינהו!".

רב אדא בר אהבה מניח בקושייתו ש"צינים פחים" (קור וחום) הם "בידי שמיים", ואילו "אריא וגנבי" הם בידי אדם. נראה שההיגיון בקביעה זו מבוסס על ההפרדה בין כוחות הטבע ובין האריות והגנבים. הקור והחום נתונים לשליטתו הבלעדית של הקב"ה, וכאשר הם פוגעים באדם קל לראות בהם "כוח עליון" המגיע ממנו באופן ישיר. האריות והגנבים, לעומת זאת, הם בעלי בחירה חופשית (ברמה כזו או אחרת) וממילא הם אחראים למעשיהם (בעניין האריה עיין שיטה מקובצת ד"ה דילמא). על בסיס הבחנה זו קבע רבנו חננאל (חגיגה ה ע"א): "ופתרון 'יש נספה בלא משפט' כגון אדם שהרג חברו".

הגמרא, כפי שציינו, אינה מקבלת בפשטות את דברי רב אדא בר אהבא, ובעקבות קושיה היא הופכת את התמונה:

"וצינים פחים בידי שמים נינהו? והתניא: הכל בידי שמים, חוץ מצינים פחים, שנאמר 'צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם'!       
ותו, אריא וגנבי בידי אדם נינהו? והאמר רב יוסף... מי שנתחייב הריגה – או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו...
אלא איפוך: אריא וגנבי בידי שמים, צינים ופחים בידי אדם".

בשלב זה מסיקה הגמרא שדווקא קור וחום הם בידי אדם, ואילו האריה והגנבים – בידי שמיים. נראה שעל פי תפיסה זו הקור והחום הם כוחות טבע קבועים, וממילא היכולת להתחמק מפגיעתם נתונה לאדם. הגנב והאריה, לעומת זאת, הם גורמים לא צפויים, שהאדם אינו יכול לחמוק מהם, וממילא פגיעתם נתונה בידי שמיים.

אומנם, על גבי דברי הגמרא נחלקו המפרשים, ומחלוקתם משקפת, שוב, תפיסות שונות באופן מהותי של היחס בין הבחירה האנושית להשגחה האלוקית.

התוספות (ד"ה הכל) הקשו על הקביעה ש"הכול בידי שמיים" מסוגיות שבהן נראה שעל האדם לשמור עצמו מנזקים, והסבירו:

"והא דאמרינן לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה אלמא יכול לשמור עצמו מן הפורענות, וכן קיר נטוי דאסור לעבור תחתיו, התם מן הפשיעה יכול לשמור עצמו, דהא ודאי שבידו להמית עצמו, אבל כשמביאין עליו מן השמים באונס אי אפשר לו לשמור, אבל צינים פחים לעולם אל יבואו עליו באונס אם רוצה ליזהר".

כלומר, לדעת התוספות חיי האדם נתונים באופן בסיסי ברשותו: אם יעבור תחת קיר נטוי, סביר שהקיר ייפול עליו, וכן הלאה. רק במקרים מסוימים מביאים על האדם עונש מן השמיים, וגם אז אין זאת על ידי "צינים פחים". דברי התוספות דומים (אף שאינם זהים) לתפיסת הרמב"ם (מורה הנבוכים ג, יב):

"רוב הרעות הפוגעות בבני-אדם הן מידיהם, כוונתי מידי בני-אדם לקויים. בשל הליקויים שלנו אנו צועקים ומשוועים לעזרה, ובגלל רעות שאנו עושׂים בעצמנו ובבחירתנו אנו סובלים, ומייחסים זאת לאל".

אולם נראה שרש"י (ד"ה חוץ) הבין את הדברים באופן אחר:

"חוץ מצינים ופחים – שפעמים שבאין בפשיעה".

התמונה שמצייר רש"י הפוכה מזו של התוספות: כל סוגי הנזקים שבעולם באים מידי שמיים בלבד, ואין לאדם כל השפעה עליהם, ורק מכות קור וחום תלויות, לפעמים, גם בפשיעת האדם.

התוספות הוכיחו את תפיסתם מסברה אנושית פשוטה: "דהא ודאי שבידו להמית את עצמו", כלומר ברור שאדם יכול להתאבד, והדבר מהווה ראיה לכך שבידו לגרום לעצמו סיכונים ונזקים. אומנם, ר' אלחנן וסרמן (קובץ הערות, ביאורי אגדות ז, ד) הסתפק גם לגבי הנחה זו, ולדעתו מסתבר לומר שאין אדם יכול להמית את עצמו אלא אם הדבר נגזר עליו מלכתחילה.

שאלה חשובה, שקצרה היריעה מלדון בה, היא שאלת היחס שבין "בידי אדם" ל"בידי שמיים". שאלה זו עולה מדברי הריטב"א:

"ואף על גב דאמרינן במדרש 'והסיר ה' ממך כל חולי – זו הצינה', ההוא שיסייעוהו מן השמים שיוכל לשמור עצמו ולהתרחק ממקום הצינה והקרח הנורא".

דברי הריטב"א פותחים את השאלה מהי בכלל משמעות המעשה האנושי, ואם אין הוא עצמו מושפע מן התנאים שיוצרת עבורו ההשגחה, אך אין כאן מקום להאריך בזה.