כתובות דף ל – הכל בידי שמים?

  • הרב אברהם סתיו

בלב הסוגיה העיונית-הלכתית הדנה בהלכות "קים ליה בדרבה מיניה" (פטור תשלומים לחייבי מיתה) עולה סוגיה אמונית-מחשבתית יסודית. הגמרא מציגה את שיטת רבי נחוניא בן הקנה הפוטר מתשלומים חייבי מיתה בידי שמים. המקור לשיטה זו הוא היקש בין המילה "אסון" שנאמרה בפטור קים ליה בדרבה מיניה ("ואם אסון יהיה"), למילה "אסון" שמופיעה בדברי יעקב לבניו אודות בנימין ("וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה"). מן ההיקש לומד רבי נחוניא שפטור "קים ליה" קיים גם ב"אסון בידי שמים" עליו דיבר יעקב. על השוואה זו מקשה הגמרא:

מתקיף לה רב אדא בר אהבה: ממאי דכי קא מזהר להו יעקב לבניה, על צינים ופחים דבידי שמים נינהו? דלמא על אריא וגנבי דבידי אדם נינהו!

רב אדא בר אהבה מניח בקושייתו ש"צינים פחים" (קור וחום) הם "בידי שמים", ואילו "אריא וגנבי" הם בידי אדם. נראה שההגיון בקביעה זו מבוסס על ההפרדה בין כוחות הטבע לבין האריותו והגנבים. הקור והחום, נמצאים בשליטה בלעדית של הקב"ה - כאשר הם פוגעים באדם קל לראות בהם "כוח עליון" שמגיע ממנו באופן ישיר. האריות והגנבים, לעומת זאת, הם בעלי בחירה חופשית (ברמה כזו או אחרת) וממילא הם אחראים למעשיהם (בעניין האריה, עי' שטמ"ק ד"ה דילמא). על בסיס הבחנה זו קבע רבנו חננאל (חגיגה ה ע"א): "ופתרון 'יש נספה בלא משפט' כגון אדם שהרג חברו".

הגמרא, כפי שציינו, אינה מקבלת בפשטות את דברי רב אדא בר אהבא, ובעקבות קושיה היא הופכת את התמונה:

וצינים פחים בידי שמים נינהו? והתניא: הכל בידי שמים, חוץ מצינים פחים, שנאמר: 'צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם' (משלי כב, ה)!
ותו, אריא וגנבי בידי אדם נינהו? והאמר רב יוסף... מי שנתחייב הריגה - או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו...
אלא איפוך: אריא וגנבי בידי שמים, צינים ופחים בידי אדם.

בשלב זה, הגמרא מסיקה שדווקא קור וחום הנם בידי אדם, ואילו האריה והגנבים הם בידי שמים. מהו ההיגיון בתפיסה זו? נראה כי על פי תפיסה זו הקור והחום הם כוחות טבע קבועים, וממילא היכולת להתחמק מפגיעתם נתונה לאדם. הגנב והאריה, לעומת זאת, הם גורמים לא צפויים שהאדם לא יכול לחמוק מהם, וממילא פגיעתם נתונה בידי שמים.

אמנם, על גבי דברי הגמרא נחלקו המפרשים, ומחלוקתם משקפת, שוב, תפיסות שונות באופן מהותי של היחס בין הבחירה האנושית להשגחה האלוקית.

התוספות (ד"ה הכל) הקשו על הקביעה ש"הכל בידי שמים":

והא דאמרינן לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה אלמא יכול לשמור עצמו מן הפורענות! וכן קיר נטוי דאסור לעבור תחתיו!
התם מן הפשיעה יכול לשמור עצמו דהא ודאי שבידו להמית עצמו אבל כשמביאין עליו מן השמים באונס אי אפשר לו לשמור; אבל צינים פחים לעולם אל יבואו עליו באונס אם רוצה ליזהר. !

כלומר, לדעת התוספות חיי האדם נתונים באופן בסיסי ברשותו: אם יעבור תחת קיר נטוי, סביר שהקיר יפול עליו וכן הלאה. רק במקרים מסוימים מביאים על האדם עונש מן השמים, וגם אז אין זאת על ידי "צינים פחים". דברי התוספות דומים (אף כי לא זהים) לתפיסת הרמב"ם (מורה הנבוכים ג, יב):

"רוב הרעות הפוגעות בבני-אדם הן מידיהם, כוונתי מידי בני-אדם לקויים. בשל הליקויים שלנו אנו צועקים ומשוועים לעזרה, ובגלל רעות שאנו עושׂים בעצמנו ובבחירתנו אנו סובלים, ומייחסים זאת לאל".

לעומת הכיוון הכללי של התוס' והרמב"ם, נראה שרש"י (ד"ה חוץ) הבין את הדברים באופן אחר:

חוץ מצינים ופחים - שפעמים שבאין בפשיעה.

התמונה אותה מצייר רש"י הפוכה מזו של התוספות: כל סוגי הנזקים שבעולם באים מידי שמים בלבד - לאדם אין כל השפעה עליהם. רק מכות קור וחום תלויות, לפעמים, גם בפשיעת האדם.

התוספות הוכיחו את תפיסתם מסברה אנושית פשוטה: "דהא ודאי שבידו להמית את עצמו". כלומר, ברור שאדם יכול להתאבד. וודאות זו מהווה ראיה, לדעת התוספות, לכך שברור שבידיו של האדם לגרום לעצמו סיכונים ונזקים. אמנם, גם על הנחה זו, הסתפק ר' אלחנן וסרמן (קובץ הערות, ביאורי אגדות ז, ד) ולדעתו מסתבר מאד לומר שאין אדם יכול להמית את עצמו אלא אם הדבר נגזר עליו מלכתחילה.

שאלה חשובה, שקצרה היריעה מלדון בה, היא שאלת היחס שבין "בידי אדם" ל"בידי שמים". שאלה זו עולה מדברי הריטב"א:

"ואף על גב דאמרינן במדרש 'והסיר ה' ממך כל חולי זו הצינה', ההוא שיסייעוהו מן השמים שיוכל לשמור עצמו ולהתרחק ממקום הצינה והקרח הנורא".

דברי הריטב"א פותחים את השאלה: מהי בכלל משמעות המעשה האנושי, והאם אין הוא עצמו מושפע מן התנאים שיוצרת עבורו ההשגחה? אך אין כאן מקום להאריך בזה.