כתובות דף מא - מודה בקנס פטור

  • הרב אביהוד שורץ

המשנה בדף מ"א מחדשת את ההלכה הידועה שלפיה "המודה בקנס פטור". כלל גדול בדין הוא, ש"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי". כאשר אדם מעיד ומחייב עצמו בבית דין, אנו מקבלים הודאה זו ללא סייג, כאילו העידו עליה עדים רבים. ההלכה שלפיה מודה בקנס פטור חורגת מכלל זה, ומשמעותה היא שלמעשה בדיני קנסות אדם אינו יכול לחייב את עצמו.

בעל קצות החושן (בספרו, סימן ל"ד) חקר חקירה ידועה בדין הודאת בעל דין. לדבריו, ניתן לפרש הלכה זו בשתי דרכים. ניתן להבין את הדברים כפשוטם ולקבוע שלאדם ניתנה נאמנות גורפת על עצמו ועל התחייבויותיו. לחילופין, ניתן לבאר שלא מדובר על נאמנות, אלא על התחייבות לשלם: המחייב עצמו בבית דין לא בהכרח נאמן בתיאור העובדות, ואולם אם הוא חפץ לשלם, בית הדין מקבל את התחייבותו.

נפקא-מינה מרכזית לחקירה זו של הקצות נוגעת להלכה שבסוגייתינו בעניין מודה בקנס.

אם אנו סבורים שמקור החיוב הנו בשל נאמנות, ניתן לומר שהיא מוגבלת לחיובי ממון, אך לא לעונשים. כדי להעניש אדם בחיוב קנס יש צורך לא רק בבירור העובדות, אלא בסמכות ענישה המוענקת לבית דין בלבד. הודאת אדם על עצמו חורגת מסמכות זו, ועל כן המודה בקנס פטור. בניסוח שונה מעט ניתן לומר, שביחס לחיוב קנסות קבעה התורה "אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" – חיוב הקנס נובע מהגדרת האדם כ"רשע", והרי ידוע לנו שאדם קרוב אצל עצמו, ועל כן הוא כלל לא נאמן לשים עצמו רשע ולחייב עצמו בקנס.

מאידך, אם נגדיר שהודאת בעל דין מבוססת על התחייבות, הרי שכאן יש מקום לאפשרות שאדם עשוי להתחייב ולקבל עצמו גם חיובים החורגים מן הדין. בית הדין אינו מוסמך להענישו על סמך עדותו, ואולם הוא מצד עצמו מבקש לקבל על עצמו את החיוב.

השלכה אפשרית להסבר זה מתעוררת במחלוקת ראשונים נרחבת ומורכבת בסוגייתנו (ראה בראב"ד וברמב"ן על הרי"ף כאן, ט"ו באלפס; וראה את הדיון על כך בקצות החושן, סימן א' ס"ק ו'). במסגרת פולמוס גדול עם הראב"ד, מחדש הרמב"ן שבמצבים מסוימים רשאי התובע לתפוס ממון מן הנתבע שהודה בקנס. אם נפרש שהמודה בקנס כלל לא נאמן על עצמו, אין כל תשתית לתפיסה, שכן העובדות לא התבררו. ברם, אם נפרש שהעובדות ברורות, אלא שישנה מגבלה משפטית להטיל על המודה חיוב, הרי שכאן התפיסה תפתור את הבעיה, ועלינו לפסוק שאם תפס לא מוציאים מידיו.

 

נזכיר, לסיום, שהסברה שלפיה השתת חיוב קנס מחייבת להגדיר את החייב כ"רשע", היא העומדת גם ביסוד ההלכה שניתן לחייב קנס רק בבית דין שיש בו דיינים "סמוכים". הרמב"ן באותו הקטע בסוגייתינו דן בהרחבה רבה במנהג שחידשו כמה מגדולי הגאונים, ולפיו אף שאין אפשרות לחייב בקנסות ללא בית דין סמוכים, הרי שניתן לנדות את החייב עד שישלם מרצונו הטוב. בדרך זו אין מחייבים קנס באופן ישיר, אך דורשים מבעלי הדין ליישר את ההדורים ביניהם. דרך זו של "גביית קנס" קשורה לאפשרות לחייב בקנס על סמך ההודאה, כפי שיתברר למעיין בדברי הרמב"ן שם, ואין כאן המקום להרחיב בזה יותר.