כתובות | דף מו | שבח נעורים
סוגייתנו עוסקת בזכויות האב בבתו, ובין השאר בזכותו לקבל את כסף קידושיה, הנלמדת בסוגייתנו ממקורות שונים. במהלך הדיון שואלת הגמרא מדוע יש לחפש מקור לכך שמעשה הבת שייך לאביה, במקום ללמוד זאת מהפסוק "בנעוריה בית אביה", המלמד ש"שבח נעורים לאב". הגמרא משיבה שפסוק זה עוסק בהפרת נדרים, ואין ללמוד ממנו לזכויות אחרות של האב בבתו, אך רש"י כתב במסכת בבא קמא (פז ע"א ד"ה שבח) שאפשר ללמוד מפסוק זה שהאב זכאי בכסף קידושיה של בתו:
"'בנעוריה בית אביה' – כל שבח נעורים לאביה, אפילו כסף קדושין שלו".
בעלי התוספות שם אכן הקשו על דבריו מסוגייתנו:
"וקשה לפירושו, דבריש פרק קמא דקדושין ובאלו נערות אמר דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב, ולא ילפינן מהתם שאר דברים".
[רש"י חוזר על טענתו ביחס לפסוק "בנעוריה בית אביה" גם במסכת בבא מציעא, בסוגיה העוסקת במציאת הבת, אף שבסוגייתנו מפורש שזכות האב במציאת בתו היא תקנה משום איבה.]
אפשר שדברי רש"י מבוססים על תפיסתו את המונח 'שבח נעורים'. לעיל בדף לט ע"ב, בפירושו לקביעה שקטנה אינה יכולה למחול על תשלומי צער משום שהיא ברשותו של אביה, פירש רש"י ש"כל שבח נעורים ילפינן לקמן לאביה". אולם מדוע לא ציין רש"י את הפסוק המפורש בדברים (כב, כט), הקובע שתשלומי האונס שייכים לאב?
נראה שרש"י משתמש בביטוי "שבח נעורים" כשם כולל לכל הזכויות של האב בבתו, אך גם הוא מסכים שלא כל זכויות האב נלמדות מהפסוק "בנעוריה". לכן כשהגמרא דנה במעמדו של "שבח נעורים" היא נדרשת לברר מה כלול בו – אם רק הפרת נדריה או גם תחומים אחרים, כגון מעשי ידיה ומציאתה. התוספות, לעומת זאת, הבינו שרק את הנלמד לעניין הפרת נדרים ניתן לשייך לפסוק, וכיוון שאי אפשר ללמוד מכאן לממונות נדרשה סוגייתנו לפרט מקור לכל אחת מהזכויות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)