כתובות דף מח - עולה עמו ואינה יורדת עמו

  • הרב אביהוד שורץ

הגמרא בדף מ"ז ע"ב עוסקת במקורן של חובות הבעל כלפי אשתו מן התורה: שאר, כסות ועונה. בהמשך הסוגיה בדף מ"ח קובעת הגמרא כלל עקרוני לגבי חיובי הבעל כלפי אשתו:

"עולה עמו ואינה יורדת עמו".

הגמרא מיישמת כלל זה לגבי חובתו של הבעל לנהוג כבוד באשתו גם לאחר מותה, ולקבור אותה כפי שמקובל במשפחתה. הגמרא להלן בדף ס"א מיישמת כלל זה בהקשר נוסף: מלאכות האישה לבעלה יעשו אך ורק כפי כבודה של האישה, אך אם במשפחתה או במשפחת בעלה אין מקובל לעשות מלאכה זו או אחרת – אף היא פטורה ממנה, שאין זה לפי כבודה.

הנה איפוא בש"ס מצאנו כלל זה בשתי סוגיות בלבד. עם זאת, הראשונים והפוסקים הרחיבו את הדברים, ויישמו אותם בהקשרים שונים ומגוונים. נזכיר שלוש דוגמאות:

א. הטור (אבן העזר, ס"ד) דן במחלוקת שהתעוררה בין משפחת החתן ומשפחת הכלה לגבי רמת הפאר וההדר של סעודת הנישואין. רבינו אפרים, מן הראשונים הקדמונים, הכריע על פי סוגייתינו: עולה עמו, ואינה יורדת עמו. לכן, נפסקה ההלכה שיד האישה על העליונה: אם משפחתה מבוססת, נדרש החתן להתאים עצמו לסטנדרטים המקובלים במשפחתה, ולממן חתונה יוקרתית. כמו כן, אם משפחת החתן מבוססת, נדרשת חתונה מפוארת.

ב. להלן שם (אבן העזר, ס"ו) דן הטור באישה שאיבדה את כתובתה, וכעת לא ידוע מהי תוספת הכתובה שבעלה התחייב לה. ההלכה היא, שיבדקו את הכתובות המקובלות במשפחות החתן והכלה, ויקבלו את הסכום הגבוה יותר. גם כאן, הנימוק לפסיקה זו הוא "עולה עמו ואינה יורדת עמו": הסטנדרט הגבוה יותר לכתובה – הוא שיכריע.

ג. בסוגייתינו התחדש, כי האישה "עולה עמו ואינה יורדת עמו, ואפילו לאחר מיתה". משמעות הדברים בנידון דידן היא, שהבעל נדרש לכבד את אשתו לפי מעלתה אף לאחר מותה. הרמב"ם (אישות, י"ח ג') הבין, שהדברים נכונים גם לאחר מותו של הבעל, ועל כן קבע שאישה שבעלה נפטר, זכאית למגורים בביתו, בסטנדרטים המקובלים עליה. הרמב"ם מסביר:

" ... נותנין לה מדור לפי כבודה, וכן מזונותיה וכסותה לפי כבודה, ואם היה כבוד הבעל גדול מכבודה נותנין לה לפי כבודו מפני שעולה עמו ואינה יורדת אפילו לאחר מיתה".  

נמצא, אם כן, כי היסוד המתחדש בסוגייתינו בדבר כבודה של האישה הינו יסוד כללי, שיש ליישמו במצבים מגוונים.

כפי שציינו בפתח הדברים, סוגייתינו דנה במקורן של חובות הבעל לאשתו מן התורה: שאר, כסות ועונה. המקור לכך בתורה הוא בפרשת האמה העברייה. הרש"ר הירש הסיק מהקשר זה מסקנה כללית ועקרונית באשר ליסוד של "עולה עמו ואינה יורדת עמו", ונצטט את דבריו היקרים במלואם:

 

"אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועותה לא יגרע - הרי זה המקרא היחיד, שבו דיברה תורה בחיוב הבעל כלפי אשתו. רצתה התורה לרמוז על עיקרי "משפט הבנות" בישראל, והנה היא מייחדת את הדיבור על אשה בשפל המדרגה החברתית, בתו של קבצן, בתו של אדם שכבר מכר את הכתונת שעליו כדי להציל את עצמו ואת בתו מחרפת רעב, ולאחר שמכר אותה לאמה, ואדונה זנח אותה, ואולי גם נהג בה באכזריות, היא נעשית לאשתו של בן הבית. ואת האשה הזאת מעמידה התורה ליד אשה בת-חורין ובת-טובים, ומכריזה ואומרת: לא יהא דין האשה ההיא קל בעיניך מדין חברתה כהוא זה! ... כללו של "משפט הבנות" מומחש כאן בפרטו של מקרה מיוחד, והוא בא ללמד על הכלל. וזה הכלל הגדול, הקיים ועומד למשמרת משפט הנשים בישראל: "עולה עמו ואינה יורדת עמו" (כתובות מח ע"א). בין אם האשה הכניסה לבעל אלפי זהב וכסף, ובין אם נכנסה לביתו כבת קבצן שרק כסותה לעורה - אחת היא: עליו לנהוג בה לפי כבודו ומעמדו. ואם מנהגי בית אביה הם משל מעמד חברתי גבוה יותר ממעמדו, זכאית היא להמשך רמת החיים שהיא רגילה בה, אלא אם כן וויתרה על כך מראש: "עולה עמו ואינה יורדת עמו"!.