דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף נד | שעת חיוב הכתובה

המשנה הפותחת את הפרק החמישי במסכתנו קובעת שעל אף שחכמים תיקנו שיעור מינימלי לכתובה, מי שרוצה להוסיף "אפילו מאה מנה" יכול לעשות זאת. בעקבות זאת דנו הראשונים במקרה נפוץ: חתן כותב לכלתו סכום גבוה בכתובתה, אך ברור לכל שאין ברשותו סכום כזה. כך כתבו התוספות בסוגייתנו:

"תימה, דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אף על פי שאין לו שוה פרוטה, דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב, והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים, אף על פי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ אדם משעבד דבר שלא בא לעולם...".

בעלי התוספות העלו שני תירוצים אפשריים לקושיה זו, והפוסקים עסקו בהרחבה בהבדלים שבין שני התירוצים הללו, אך אנו נתמקד דווקא בקושיה. מקושיית התוספות נראה שהבעיה שיש לפתור היא שהחתן אינו יכול להתחייב ולהשתעבד כשהממון שהוא משעבד איננו בידיו. אולם הרא"ש בפרקנו (סימן א') הביא את הקושיה בלשון שונה:

"היאך יכול האדם לשעבד לו עצמו על מאה מנה, כיון שאין לו עכשיו וגם אינו מחוייב בהן?".

על פי ניסוח זה הבעיה בהתחייבות לכתובה כפולה – האדם אינו מחזיק בידיו כעת את הסכום הדרוש, וגם החיוב אינו נוצר כבר בשעת כתיבת הכתובה אלא רק לאחר מכן. אם כן, התוספות והרא"ש נחלקו בשאלה אם יש בהתחייבות לכתובה גם בעיה של התחייבות שאינה נוצרת לאלתר אלא לאחר זמן: התוספות לא ראו בכך בעיה, ואילו הרא"ש חשב שהדבר מעצים את הבעייתיות שבהתחייבות שאין לאדם נכסים לשלם אותה.

הרב ישראל פישר (אחיו של ר' שלמה פישר), בספרו 'אבן ישראל' על הרמב"ם (אישות י, יא), הציע הסבר למחלוקת:

"וביאור פלוגתייהו... תוס' סברי דחלות חיוב הכתובה הוא תיכף בשעת נשואין, אלא דזמן הפרעון הוא אחר מיתה וגירושין, ואם מתה בחייו אז הבעל יורש את חיוב הכתובה, משא"כ דעת הרא"ש דכל חלות חיוב דכתובה הוא בשעת אלמנות וגירושין, אלא דמ"מ גובה ממשעבדי משעת נשואין משום דהנשואין הם הגורמים להתחייב אח"כ בשעת אלמנות וגירושין...".

על פי ר' ישראל פישר, התוספות והרא"ש נחלקו במחלוקת עקרונית ביחס לחיוב הכתובה: לפי התוספות החיוב נוצר בשעת הנישואין וכתיבת הכתובה, אלא שזמן הפירעון הוא רק כשהבעל מת או מגרש את אשתו, ואילו לפי הרא"ש החיוב נוצר רק בשעת מיתת הבעל או הגירושין, אלא שהוא תלוי כמובן בתנאי הראשוני של הנישואין וכתיבת הכתובה.

אפשר שמחלוקת זו קשורה לשאלת מעמדה של תוספת הכתובה. סכום הכתובה מדאורייתא מקביל לחיובם של האונס והמפתה – חמישים כסף, שהם מאתיים זוז. לעיל (לג ע"א) הסביר רבא שסכום זה הוא "הנאת שכיבה", כלומר מעין תשלום בסיסי שיש לשלם לאישה על עצם הביאה (להרחבה עיינו בדבריו של הרב אברהם סתיו לדף כ"ט). מסתבר שחיוב זה אמור לחול כבר משעת הנישואין, אלא שתשלומו נדחה עד לאחר המיתה או הגירושין (כפי שהוא חל על האונס והמפתה, אלא שהוא נדחה אם הם נושאים את האישה). לעומת זאת, תוספת הכתובה עשויה להתבסס על עיקרון שונה – לא תשלום על עצם הנישואין אלא מעין פיצוי למקרה שבו הנישואין יסתיימו ויותירו את האישה גרושה או אלמנה, כדי למנוע ממנה להישאר חסרת כול.

אם כן, אפשר שהתוספות ראו את תוספת הכתובה כהרחבה של הכתובה מדאורייתא, ולכן לדעתם החיוב חל בשעת הנישואין, בעוד הרא"ש ראה זאת כדין עצמאי, שיסודו הגנה על האישה לאחר סיום הנישואין, ולכן לדעתו החיוב חל רק משעת הגירושין או המיתה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)