כתובות דף נה - תוספת כתובה

  • הרב אביהוד שורץ

הסוגיה הראשונה בפרק החמישי עוסקת בתוספת כתובה. המשנה מחדשת את עצם העובדה שקיימת תוספת, והגמרא מבהירה שלמרבית ההלכות – דין התוספת כדין העיקר. עצם האפשרות להוסיף נראית פשוטה ומוסכמת לכולי עלמא. הראשונים הסבו את תשומת הלב למשנה לעיל בדף י"ב, שם למדנו:

"בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז, ולא מיחו בידם חכמים".

לכאורה, משמע ממשנה זו שמדובר על חידוש מיוחד בבית דינם של כהנים, ובדרך כלל הכתובה היא מאתיים זוז ותו לא. הריטב"א שם (וכן במרדכי רמז קל"ו, בשם רבינו תם) הסביר:

"פירוש היו גובין מן הסתם אף על פי שלא כתב לה, דאי כתב לה אפילו הדיוט שבישראל אם רצה להוסיף מאה מנה מוסיף".

כלומר, על פי פירוש הראשונים, המשנה שם עוסקת ב"עיקר כתובה מורחב", אך לא בתוספת כתובה. כדרך שכל הנושא אישה מתחייב במאתיים זוז, אף אם לא כתב לה כלל, כך כל הנושא אישה בבית דין של כהנים מתחייב בארבע מאות זוז כחיוב בסיסי. תוספת הכתובה בה עוסקת סוגייתנו, לעומת זאת, נקבעת מרצונו ומדעתו של הבעל בכל מקרה לגופו, ומצוינת בנפרד בכתובה כתוספת.

יסוד דומה לזה של הריטב"א מצוי גם בר"ן בסוגייתינו (דף כ"א באלפס). הגמרא מקשה על משנתנו "פשיטא", דהיינו שברור ומובן מאליו שאם הבעל מבקש להוסיף ולהתחייב לאשתו סכומי כסף שונים, הוא רשאי לעשות זאת, כדרך שכל אדם רשאי להתחייב לשלם לחברו. תשובת הגמרא היא, שהיה מקום לומר שחכמים יגבילו את סכום הכתובה כדי שלא לבייש את מי שאין לו, וקא משמע לן משנתנו שאין הגבלה כזו. בדומה לריטב"א, מחדש הר"ן גם כאן שהדיון כולו נוגע לתוספת שהיא חלק מעיקר חיוב הכתובה. כלומר, במידה והבעל מציין בפירוש ובנפרד כי הוא מוסיף לאשתו על כתובתה, אין אפילו הוה-אמינא לומר שהדבר בעייתי. החידוש הוא, שאף אם הבעל ביקש להוסיף על הסכום הבסיסי, כדרך שהיה נהוג בבית דין של כהנים, הדבר מותר, ויש לראות זאת כתוספת כתובה.

בעיית הסכומים המפורזים בתוספת הכתובה מלווה את עם ישראל מאז ועד היום. התוספות בדף נ"ד ע"ב מחדשים, שאף אם הבעל דלפון, רשאי הוא לכתוב בכתובתו סכומים גדולים מאוד. התוספות מציעים שני נימוקים לכך: הנימוק הראשון הוא, שלבעל אמנם אין ממון, אך היות והוא מקבל על עצמו שיעבוד הגוף, חל שיעבוד זה על כל ממון שיקנה בעתיד, ועל כן ההתחייבות תקפה. הנימוק השני הוא, שאם הבעל מודה ומצהיר שכל נכסיו משועבדים, הרי שהוי "הודאת בעל דין" כי יש לו נכסים, ואף אם בפועל ידוע לנו שהוא דלפון, מבחינה משפטית ההתחייבות תופסת.

הרקע לדיון זה בתוספות הוא המנהג שהתפתח בקהילות אשכנז להתחייב על סכומים גדולים מאוד של תוספת כתובה. התוספות נוקבים בשיעור "מאה ליטרין", אשר בסוף תקופת הראשונים (ראה שו"ת מהר"י וייל, קי"ג) תורגם לשיעור המוכר לנו היום מן הכתובות: מאתיים זקוקים כסף צרוף. המנהג לכתוב סכום קבוע בא להשוות את הכתובות אלו לאלו, ברוח ההוה-אמינא שבסוגייתינו שלפיה אין להפלות בין הכתובות כדי שלא לבייש את מי שאין לו. כך פסק הרמ"א (אבן העזר, ס"ו י"א):

"ויש מקומות שנוהגים לכתוב כל הכתובות בשוה, אפילו לא הכניסה לו כלום, ואם ירצה מוסיף לה, ואם ירצה לפחות לה היא כותבת לו: כך וכך קבלתי על כתובתי; וכן נוהגין במדינות אלו".

כאמור, יש מקהילות האשכנזים שעדיין אוחזות במנהג זה, ועל כן אין כותבים בכתובה סכום כלשהו בשקלים חדשים, אלא מסתפקים במאתיים זקוקים כסף צרוף שאותם מקבל עליו החתן הן כתוספת כתובה, והן כהתחייבות המקבילה לנדוניה שהכניסה אשתו. דא עקא, כבר לפני מאות שנים לא היה ברור מה ערכם של מאתיים זקוקים, ואף בדורנו ההבדלים בהערכתם ניכרים מאוד: יש המעריכים אותם בעשרות אלפי שקלים, יש המעריכים אותם במאות אלפי שקלים, ולאור פסק מחודש של החזון אי"ש יש שהגיעו אף למיליוני שקלים (ראה בפסקי דין רבניים, חלק י"א עמוד 364; ובספר הנשואין כהלכתם, פרק י"א סעיף צ"ז). מחמת הספק בעניין זה, יש מקהילות האשכנזים ומן המועצות הדתיות בארץ היום שוויתרו על מנהג אשכנז לכתוב סכום קבוע, ועל כן כותבים מאתיים זוז של עיקר, ואת התוספת וההתחייבות לנדוניה מקבל עליו הבעל בסכום כלשהו שנקבע בשקלים חדשים.

 

נעיר, לסיום, שלמרות חידוש התוספות, שהבעל יכול להתחייב בסכומי עתק אף אם כרגע הוא דלפון, משתדלים היו להקפיד שאף אם הסכום גדול, שיהיה ריאלי במידה מסוימת. לכן, לאדם ממוצע מן היישוב ראוי להתחייב בעשרות או מאות אלפי שקלים, אך לא במיליונים.