כתובות דף נו - מתנה על מה שכתוב בתורה

  • הרב אביהוד שורץ

סוגייתנו בדף נו היא סוגיה מרכזית בדיני תנאים. לאור ההלכה שלפיה המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, העלו התוספות, ובעקבותיהם ראשונים נוספים, שאלת מפתח בדיני תנאים.

אדם מקדש אישה, אך מתנה את קידושיו בכך שאביה ישלם לו מאתיים זוז. השאלה הנשאלת היא כיצד יש לראות את דרישת התשלום: האם מדובר על חלק בלתי נפרד מתפיסתו את קידושי אותה אישה, או שמא רצונו הוא לקדש את האישה, ובקשת התשלום היא בקשה נפרדת. בלשון הלמדנית, יש לחקור האם תנאי הוא "מילתא אחריתא", דהיינו גורם חיצוני לעיסקה, או שמא הוא חלק בלתי נפרד ממנה.

אחת ההשלכות הקלאסיות לחקירה זו שנויה במחלוקת בין הרמב"ם (אישות, ז' כ"ג) והראב"ד לגבי האפשרות לבטל תנאי:

"המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי אף על פי שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם.

/השגת הראב"ד/ אמר אברהם אינו כן אלא א"כ כנסה סתם בעדים דהוה ליה כמו שביטל תנאו בעדים".

לדעת הרמב"ם, התנאי הוא גורם חיצוני לקידושין. הקידושין עצמם, נדרשים להתבצע בפני עדים, אך את התנאי ניתן לסלק גם בלי העדים, שכן כאמור מדובר על "מילתא אחריתא". הראב"ד, לעומתו, רואה בתנאי חלק מהותי מגוף הקידושין, ועל כן נדרשת עדות שני עדים כדי לשנותו או לבטלו.

נחזור לסוגייתנו. התוספות כאן הקשו: כיצד ניתן לומר שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אך המעשה קיים. הרי אותו אדם קידש את האישה על מנת שלא יתחייב לה בחיובי הבעל והאישה. התורה יכולה אמנם לקבוע שנישואין בלא חיובים אלה אינם נישואין, אך אם כך, ראוי לבטל את הנישואין מעיקרם, ולא לקבוע שהקידושין והנישואין חלו, והבעל התחייב באותם חיובים בעל כרחו?!

הנחת היסוד של קושיית התוספות היא, שהטלת תנאי הינה זכות בסיסית של בעל הדבר. היות והוא השולט בעיסקה ומחיל את חלותה (ראה על כך בתוספות להלן בדף ע"ד), הרי שהוא מוסמך להגביל את החלות או להטיל בה תנאי. ממילא נשאלת השאלה, כאמור, הכיצד זה אנו מתעלמים מתנאו, וקובעים שהמעשה חל בעל כורחו. אם נשוב אל החקירה דלעיל, נראה שהתוספות מניחים בקושיה זו שהתנאי הוא חלק אימננטי מן העיסקה, ואם הוא בטל, העיסקה כולה אמורה להתבטל.

בתשובה לקושייתם שוללים התוספות הנחת יסוד זו, ומחדשים:

"ואור"י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן הוה אמינא דשום תנאי אינו מבטל את המעשה".

כלומר, עצם האפשרות להתנות תנאי היא חידוש מיוחד. באופן עקרוני, כאשר אדם מבצע מעשה, כגון אם הוא נותן כסף קידושין לאישה, הרי היא מקודשת, ואין כל אפשרות לשנות מציאות זו בדיבורים בעלמא. התורה חידשה חידוש גדול, ולפיו אם יפעל בעל הדבר על פי משפטי התנאים הקבועים, הוא יוכל להטיל בספק את החלות. היות שמדובר על חידוש נקודתי, אין לך בו אלא חידושו, ולא ניתן להתנות כנגד מה שכתוב בתורה. על פי השקפה זו של התוספות, ברור שהמעשה הוא העיקר, והתנאי אינו אלא מילתא אחריתא, שאלמלא חידוש התורה כלל לא היה משפיע על העיסקה.

יש לציין, שבראשונים מצאנו גם תירוצים אחרים לקושיית התוספות. כך, למשל, בתוספות ישנים על הגיליון כאן נאמר:

"ואומר רבינו תם דהוי מפליג בדברים, ואין זה תנאי כלל".

בגמרא במסכת גיטין (דף פ"ד) נאמר, שהנותן גט לאשתו ומתנה עליה שתבלע קנה של מאה אמה או שתעבור את הים ברגליה – המעשה קיים והתנאי בטל. הוי אומר – תנאי מופרך המנותק לחלוטין מכל היגיון איננו תנאי. לדעת רבינו תם, הוא הדין גם כאן: תנאי שמשמעותו לבטל דין תורה איננו תנאי, אלא אמירה סתמית וריקה מתוכן.

 

הרמב"ן בבבא בתרא (דף קכ"ו) עוסק אף הוא בקושיה זו, ונוטה להבחין בין מקרים שונים, בכפוף לאפשרות להחיל חלויות באופן חלקי. שיטתו מורכבת, ועל כן לא נרחיב בה כאן, ונסתפק בדברי התוספות שהבאנו, ובחקירת היסוד בדיני תנאים הגלומה בקושייתם ובתירוצם.