כתובות | דף נח | אכילת יבמה בתרומה

במשנה (נז ע"א) נאמר שהיבם אינו מאכיל את יבמתו בתרומה (כאשר הוא כהן והיא בת ישראל), והגמרא בסוגייתנו (נח ע"א) הסבירה את טעם הדבר: "'קנין כספו' אמר רחמנא, והאי קנין דאחיו הוא". רש"י (ד"ה והאי) ביאר: "והאי קנין אחיו הוא, וכי מיית ליה פקע ליה קנינו" – קניינו של הבעל הראשון כבר פקע וקניינו של היבם עדיין לא חל, וממילא אין מי שיאכיל את היבמה בתרומה. אומנם, דעת רבנו תם וראשונים רבים נוספים היא שמן התורה יבמה בת ישראל לכהן אוכלת בתרומה, ורק מדרבנן אסרו זאת עליה, אך עדיין יש לחקור לשיטתם: מאיזה דין אוכלת היבמה בתרומה? הרי היא אינה נשואה!

בדברי הראשונים אפשר למצוא שתי נימות שונות בהסבר נקודה זו.

התוספות (ד"ה ואפילו) כתבו שהיבמה נחשבת "קניין כספו דיבם", ומשום כך היא אוכלת בתרומה. כלומר, קשר ה'זיקה' המחייב את היבם לייבם נחשב כקשר של אירוסין, וממילא יש בו כדי להגדיר את היבמה כקנויה ליבם וכחלק מבני ביתו.

בדברי הריטב"א (יבמות סז ע"ב), לעומת זאת, אפשר למצוא נימה אחרת:

"קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא. פירוש וכיון דכן הוא מחמת יבם מיהת לא אכלה וכדקתני שאינו מאכיל, אבל מחמת המת היינו בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה".

לדעת הריטב"א, היבמה אינה נחשבת כקנויה ליבם ברמה המתירה לה לאכול בתרומה, אך למרות זאת הוא סבור שמן התורה היא אוכלת בתרומה, משום שקניין בעלה הראשון עדיין לא פקע.

נראה כי מחלוקת התוספות והריטב"א יכולה לנבוע משתי שאלות יסוד – האחת בדיני ייבום והשנייה בדיני תרומה. אחת השאלות החשובות בדין ייבום היא אם היבם יוצר קשר חדש עם היבמה, או שמא הוא ממשיך את הקשר הקודם שהיה בין היבמה לבעל שנפטר. לענייננו, נראה כי לדעת התוספות קשר הזיקה הוא קשר חדש המקנה את היבמה ליבם, ואילו לדעת הריטב"א היבמה עדיין קשורה לבעלה הקודם.

שאלה חשובה אחרת היא שאלת אופי אכילת אשת כהן בתרומה. באופן אחד אפשר להבין שהכהן הוא שמאכיל את אשתו בתרומה, ואכילה זו היא אחד השימושים שהותרו לו משום שהתרומה נחשבת כממונו, ולפי הבנה זו מסתבר שרק כהן חי יוכל להאכיל את אשתו. אפשרות אחרת היא שמעמד האישה כקניינו של הכהן מקנה לה קדושה מסוימת המאפשרת לה לאכול בתרומה, ולפי זה אפשר להבין שגם קניינו של הבעל המת ישפיע על מעמד היבמה (ועיין קובץ הערות לר' אלחנן וסרמן סימן מ"ז).