כתובות דף סג - צניעותו של רבי עקיבא

  • הרב אביהוד שורץ

בעיון הקודם עסקנו ביסודות מצות עונה. חז"ל קבעו את התדירות המדויקת הנכונה לבני הזוג בהתאם לעיסוקו של אבי המשפחה. עם זאת, לאורך הסוגיה כולה נקבע, שתלמידי חכמים זוכים ל"החרגה", והם רשאים להיעדר מביתם לתקופות ממושכות יותר, אפילו במחיר של ביטול מצות עונה. המסירות ללימוד התורה הינה גורם מרכזי ביותר לאורך הסוגיה כולה.

אב-הטיפוס של הבעל הנעדר מביתו כדי ללמוד תורה הוא רבי עקיבא. סוגייתינו מספרת את הסיפור הידוע על ראשית ימיו, כאשר נשלח על ידי אשתו לשתים עשרה שנים, ולאחר מכן לעשרים וארבע שנים, של לימוד תורה. הסיפור נזכר גם בסוגיה בנדרים (דף נ') בשינויים קלים. אחד השינויים נוגע למניע של בת כלבא שבוע (יצויין, כי בשירה העברי של המשוררת דליה רביקוביץ' מכונה הרעייה רחל, על פי המשל שנזכר להלן בסוגייתנו; אך במקורות חז"ל לא נאמר בפירוש ששמה הפרטי היה רחל) לנישואיה עימו. המעשה בנדרים נפתח בכך שנישאו, ואילו בסוגייתינו בכתובות נאמר:

"חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי".

צניעותו של רבי עקיבא היא שהפכה אותו ל"מעולה" בעיני בת העשירים, ועל כן היא החליטה להינשא לו.

התוספות בסוגייתנו הקשו קושיה גדולה: בגמרא בפסחים (דף מ"ט) מעיד רבי עקיבא על עצמו שכאשר היה עם הארץ היה נכון "לנשוך תלמיד חכם כחמור". האם זו התבטאות ראויה לאדם "מעולה וצנוע"? הריטב"א כאן מיישב בפשטות:

"ויש לומר שזהו קודם לכן אבל אחרי כן חזר למוטב שהיה צנוע ומעלי ואחרי כן קבע עצמו לתורה כדאיתא הכא".

על פי הריטב"א, רבי עקיבא ביצע דרך מורכבת של חזרה בתשובה: מתחילה חזר בו מהתבטאויות כמו אלה שנזכרו בגמרא בפסחים, ולאחר מכן אף למד תורה בעידוד אשתו.

התוספות עצמם מיישבים באופן אחר. לדבריהם, ר' עקיבא אכן היה אדם צנוע ביותר, אך דווקא משום כך נטר טינה מיוחדת לתלמידי חכמים. ר' עקיבא התנגד להתנשאות של ה"חברים", הנזהרים בהלכות טומאה וטהרה ומנתקים מגע מעמי הארץ, ועל כן נכון היה לפעול כנגדם. בתחומים אחרים היה ר' עקיבא אדם צנוע, והדבר מצא חן בעיניה של בת כלבא שבוע.

המהרש"א בסוגייתנו פירש באופן דומה לתוספות, שר' עקיבא היה אדם צנוע ביותר בכל הנוגע להתנהלות האדם בדרך ארץ, והיה אדם עדין וישר. אמנם, בכל הקשור לעולם הדתי, ר' עקיבא היה ביקורתי מאוד, ועל כן התנגד לתלמידי חכמים.

אפשר, שיש מקום גם לתשובה נוספת. רבים (בבית המדרש כמו גם במחקר) עמדו על ההבדל שבין המקורות הבבליים בסוגייתינו ובסוגיה בנדרים בנוגע לראשיתו של ר' עקיבא, ובין המקור הארצישראלי באבות דר' נתן, שם נאמר שר' עקיבא החליט לשוב בתשובה כאשר ראה שהאבנים מסוגלות ליצור נקב במים. הבדלים רבים ישנם בין שני המעשים, בעיקר בכל הנוגע למימד המשפחתי: במקורות הבבליים קשור לימוד התורה של ר' עקיבא למאמציה של אשתו, בעוד שבאבות דר' נתן משמע שר' עקיבא כבר היה נשוי ואב לילדים כאשר החל להתקרב אל בית המדרש.

אין בידי יישוב לכל הפערים, אך בנוגע ללב הסיפור, אפשר שהדברים קשורים. ר' עקיבא אמנם לא היה תלמיד חכם, אך היה צנוע. ממאפייניו של אדם צנוע הוא מוכנותו לשמוע דעה נוספת, ונכונותו לשאול שאלות ואף להחליט לשנות דרך חיים בעקבות שאלות אלה. ר' עקיבא ראה יום אחד כי המים מסוגלות לשחוק את האבן, והבין שאף הוא מסוגל לבצע שינוי בחייו. אדם שאין בו ענווה, המשוכנע תמיד שהוא היודע והצודק, לעולם לא יודה בטעות, וממילא לעולם לא ישנה את אורחותיו! הכוח לשנות הוא הצניעות הגדולה ביותר, ובזאת זכה ר' עקיבא.

חכמי החסידות והדרש קבעו, כי החמץ – השאור שבעיסה – מבטא את מידת הגאווה. הגאווה פוגעת בעולם שבין אדם למקום, וכמובן אף בעולם שבין אדם לחבירו. אך נוסף לאלה, הגאווה פוגעת גם במעגל שבין האדם לעצמו. רבי שמואל מסוכטשוב, בנו של בעל "אבני נזר", כתב בספר דרשותיו "שם משמואל":

"דאין לך דבר המרגיל את השקר בלב האדם כמו מדת הגיאות".

אדם גאוותן הוא אדם שחי בשקר, הוא משלה ומרמה את עצמו בכל יום מחדש, מתוך מחשבה שהוא שווה יותר מאחרים. אדם מעין זה עשוי לומר לעצמו: 'הרי אם אני הכי חכם והכי מוכשר, בהכרח שגם אני תמיד צודק וכל היתר טועים'. כך, חייו של הגאוותן הם חיים של "שכנוע עצמי" בכך שהוא היודע, הוא המבין, הוא הצודק.

כמובן, לשקר אין רגליים, וסופו שיתגלה ויתברר. כך גם לחיים שכאלה, הרצופים שכנוע עצמי, אין תוחלת.  ניתן להסביר שזהו שורש ההבדל בין מצה ובין חמץ. המצה, שלא עברה התפחה, מחזיקה מעמד למשך זמן ארוך מאוד. החמץ, לעומתה, מתעפש ומתקלקל בתוך ימים ספורים. במשך שבוע אחד בשנה נדרש עם ישראל להתמסר אל הנצח, אל המצה. לא כחמץ זה, שהוא לכאורה טעים ומוצלח יותר, אך כעבור ימים ספורים מתעפש ומתקלקל, אלא כמצה שדווקא מכוח יבשותה, והמעטת ערך עצמה, מחזיקה מעמד במשך זמן ארוך.

מי ייתן ובימים אלה של חג המצות נשכיל לדבוק במידת הענווה של ר' עקיבא, המאפשרת לבער את החמץ, ולדעת כיצד מתקדמים ומאפשרים למי התורה הקדושה ולמי הדעת לשחוק את האבן שבליבנו.