כתובות | דף סו | בושת האישה לבעלה

המשנה בדף סה ע"ב קובעת שתשלום בושתה של אישה ניתן לבעלה, והגמרא בסוגייתנו עוסקת בהשוואת דין זה לדינים דומים. בפשטות אפשר להבין את הסיבה לתשלום בושת האישה לבעלה בשתי דרכים:

א. המבייש את האישה מתחייב לשלם לה את דמי בושתה, אלא שכיוון שהאישה ברשות בעלה, דמי הבושת מגיעים אליו, בדומה לשאר רכושה.

ב. המבייש את האישה מתחייב ישירות כלפי הבעל, משום שבביזוי האישה הוא למעשה פוגע גם בכבודו של הבעל.

הגמרא בסוגייתנו מקשה על דין המשנה:

"אלא מעתה, בייש סוסתו של חבירו ה"נ דבעי למיתן ליה בושת?".

הקושיה, המניחה דמיון בין הפגיעה באישה לפגיעה בסוסה, מניחה לכאורה שהמוקד הוא בושתו של הבעל עצמו: כפי שהפוגע באישה מבייש את בעלה, כך הפוגע בסוסה מבייש את בעליה. אולם מייד מזדעקת הגמרא: "וסוס בר בושת הוא?!". אפשר להבין טענה זו בשתי דרכים, על פי ההבנות שהזכרנו:

א. על פי ההבנה הראשונה, ההבדל בין האישה לסוסה ברור – האישה היא "בת בושת", כלומר חייבים לשלם לה על בושתה, וממילא בעלה זוכה בתשלום, ואילו הסוסה אינה מתביישת, ובעליה אינם יכולים לזכות מחמתה.

ב. על פי ההבנה השנייה יש לומר שהאדון אינו מתבייש כשחובלים בסוסו, בניגוד לאישה, שבעלה מתבייש כשפוגעים בה. כך עולה מלשונו של הרשב"א על אתר, המסביר שסוס אינו "בר הכי שיתבייש האדון בחבלתו".

נראה שבעלי התוספות אימצו את ההבנה הראשונה, וסברו שהבעל זוכה בתשלומים מכוח אשתו, אלא שהם שינו מעט מכפי שהצגנו הבנה זו. על קושיית הגמרא, "אלא מעתה בייש סוסתו של חברו...", הקשו התוספות (ד"ה אלא):

"תימה, מאי פריך, והלא במתניתין אינו נותן לאשה בושת שלם ולאיש לבד דמי בשתו, אלא מחלק האשה נותנין לבעל, ואם כן, אם לא היתה האשה בת בושת, שלא היו נותנין לאשה, גם לבעל לא היה נותן כלום, ומאי פריך מבייש סוסתו דלאו בת בושת היא".

לטענת התוספות, כלל לא היה מקום להעלות את שאלתה של הגמרא, שהרי החילוק בין המקרים ברור: כפי שאומרת הגמרא עצמה בהמשך, האישה היא "בת בושת", ולכן הבעל יכול לזכות בתשלומים מחמתה, ואילו הסוסה אינה זכאית לכל תשלום על בושתה. לכאורה הדברים מתאימים להבנה הראשונה שהעלינו, וראיית התוספות לכך היא שהבעל אינו מקבל תשלומים מלבד תשלומי הבושת של האישה, אלא מקבל תשלום על חשבון התשלום המגיע לאישה, והאישה עצמה אינה מקבלת תשלום זה. לכאורה יש בכך ראיה שהבעל זוכה בתשלום מכוח אשתו.

אולם אם אכן בעלי התוספות סוברים כהבנה הראשונה שהעלינו, היה עליהם לקבוע שכל תשלומי הבושת מגיעים לבעל! ואכן, הר"ן (כח ע"ב באלפס) הניח כהבנה השנייה, והסביר על פיה מדוע התשלום לבעל נגרע מהתשלום המגיע לאישה:

"ונ"ל דס"ל דבשת האשה מועט מפני שהיא ברשות בעלה".

על פי הבנה זו האישה חשה בושה קלה יותר, משום שהיא בכל מקרה הייתה נתונה ברשות בעלה, וכפי שעני מתבייש פחות מעשיר, ואילו הבעל זכאי בתשלום משום שאף הוא נפגע והתבייש בבושתה של אשתו.

אולם נראה שהבנה זו אינה מעלה ארוכה לשיטת התוספות, משום שעדיין יש להסביר מדוע כשהמתבייש אינו בן בושת, כמו במקרה של המבייש סוסה, אין לבעלים מקום לקבל מן התשלומים, שהרי סוף סוף הוא עצמו מתבייש בכך. לכן נראה שלשיטת התוספות הבעל אכן זוכה בתשלומי הבושת מכוח האישה, אלא שהדבר אינו נובע מכך שהוא זוכה בממונה אלא מכך שהוא מצטער בבושתה. תשלומי הבושת ניתנים בעקבות תחושת הצער וההשפלה שחש המבויש, והבעל חש תחושות אלו עם אשתו לא משום שהפגיעה באשתו מבזה אותו ישירות, כאילו פגעו ברכושו, אלא משום שהוא שותף לרגשותיה ומזדהה עימה. אפשר שזה ההסבר גם להבחנתה של הגמרא בהמשך בין בושתו של עני בן טובים, הפוגעת בקרוביו, ובין בושתה של האישה. הגמרא מסבירה שהאישה היא כגופו של בעלה, בעוד העני אינו נחשב כגופם של קרוביו. בושתו של העני אכן פוגעת בכבודם של קרוביו, אבל הבעל כואב בבושתה של אשתו לא בגלל כבודו אלא בגלל כבודה שלה, מעין דבריו המפורסמים של ר' אריה לוין – "הרגל של אשתי כואבת לנו".