דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף עא | הוא נתן אצבע בין שיניה

חלקו הראשון של פרקנו מתמקד באופן כללי במצבים שבהם הבעל מדיר את אשתו באופנים שונים אשר מקשים על חייה, ובעקבותיהם מחייבים אותו להוציאה בגט ובכתובה. סוגייתנו מביאה ברייתא העוסקת במקרה שבו לא הבעל הדיר את אשתו אלא היא הדירה את עצמה, אך הבעל שמע על כך ולא הפר את נדרה:

"האשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה ולא הפר לה;    
רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: היא נתנה אצבע בין שיניה, לפיכך אם רצה הבעל להפר – יפר, ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית – תצא שלא בכתובה;
       
רבי יוסי ורבי אלעזר אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה, לפיכך אם רצה הבעל להפר – יפר, ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית – יוציא ויתן כתובה".

נבהיר: בברייתא זו מובאת מחלוקת בשאלה כיצד לנתח את המצב שבו האישה נדרה על עצמה והבעל לא הפר לה. לדעת רבי מאיר ורבי יהודה, האישה היא שפגעה בעצמה ("נתנה אצבע בין שיניה"), ולבעל אין אחריות על הפרת נדריה, ולכן אם יוציא אותה – לא ייתן כתובה. שיטה זו מובנת היטב מסברה, שהרי בסופו של דבר האישה היא שנדרה. לדעת רבי יוסי ורבי אלעזר, לעומת זאת, "הוא נתן אצבע בין שיניה", כלומר האחריות על מצבה הנוכחי של האישה מוטלת על בעלה שלא הפר לה. טענה זו נראית תמוהה במבט ראשון: מדוע יש להאשים את הבעל בנדריה של אשתו?

אופן אחד להבין עמדה זו הוא אם נניח שאי-ההפרה של הבעל שינתה את מעמדו ההלכתי של הנדר וחיזקה אותו. מחלוקת בשאלה זו הובאה בשולחן ערוך (יורה דעה רלד, כג):

"בעל שקיים נדרי אשתו, והלכה לפני שלשה הדיוטות והתירו לה, מותר.         
הגה: וי"א דאין חכם או ג' הדיוטות יכולין להתיר אחר הקמה של בעל".

הרמ"א פוסק שכאשר הבעל מקיים את נדרי אשתו הוא מעניק להם מעמד ייחודי של נדרים שאי אפשר להתיר. לאור שיטה זו מובן מדוע הבעל נחשב כמי שנתן אצבע בין שיניה, שהרי רק בגללו אין היא יכולה להתיר את נדרה. אומנם, לדעת השולחן ערוך גם כשהבעל מקיים אפשר להתיר את הנדר על ידי חכם, וממילא הבעל לא שינה במאום את מעמד הנדר, ועל כך יש להקשות (וכן הקשה הגר"א על השו"ע שם): מדוע נושא הבעל באחריות לנדר?

נראה שכדי ליישב זאת יש להבין את משמעות הכוח של הבעל לבטל את נדרי אשתו. האופן הפשוט להבין דין זה הוא ככוח הפרה מיוחד שהעניקה התורה לבעל. לפי הבנה זו קשה להבין מדוע הבעל אשם, שהרי הוא בסך הכול היה פסיבי. אופן הבנה אחר, העומד בניגוד לאינטואיציה הפשוטה, הוא שהפרת הבעל אינה הפרה של נדרים קיימים, אלא להפך – נדריה של האישה כלל אינם חלים ללא הסכמתו של הבעל. כאשר אישה נשואה נודרת, דומה הדבר להעלאה של 'הצעת חוק' שאין לה כל תוקף ללא אישורו וקיומו של הבעל. ממילא ברור שלפי ניתוח זה האחריות על הנדר תהיה של הבעל המאשר, גם אם אישורו רק הביא לכך שהנדר יהיה נדר רגיל (שחכם יכול להתירו).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)