כתובות | דף פז | שבועת היתומים ושבועת רב פפא
המשנה בסוגייתנו קובעת שאלמנה המבקשת להיפרע מנכסי יתומים חייבת להישבע שהאב לא פרע את החוב קודם מותו. במסכת גיטין (לד ע"ב) מבואר שדין זה נכון לכל מי שמבקש לגבות מנכסי יתומים, אלא שהיה צורך מיוחד ללמדנו שאלמנה אינה נפרעת אלא בשבועה משום שהיה מקום להקל עליה "משום חינא" (ראו עוד בעיוננו לערכין דף כ"ב).
מלבד שבועת היתומים קיימות שתי שבועות נוספות שתיקנו חכמים בדיני הלוואה – "שבועת היסת" ו"שבועת רב פפא", שלפיה הלווה יכול לדרוש מן המלווה להישבע שהחוב לא נפרע. בעוד שבועת היסת מוטלת על הלווה, שבועת היתומים ושבועת רב פפא מוטלות על המלווה, והדבר מעלה את השאלה המתבקשת – האם יש קשר בין שבועת רב פפא לדין שבועת היתומים.
בראשונים יש שתי דעות מרכזיות:
רש"י (ד"ה מנכסים) מבין ששבועת היתומים דומה לשבועת רב פפא, אלא שבשונה משבועת רב פפא, התלויה בדרישתו של הלווה, בשבועת היתומים הדרישה להישבע באה מצד בית הדין, הדורש זאת עבור היתומים מכוח דין "טענינן".
אולם בעלי התוספות (שבועות מא ע"א ד"ה וכי) כתבו שמדובר בדין חדש, ואין זה חלק מדין שבועת רב פפא. אפשר שלדעתם אי אפשר לבסס את שבועת היתומים על תקנת רב פפא משום שבמקרה זה לא ניתן לומר "טענינן".
נסביר את הדברים: ניתן להבין את שדין "טענינן" קובע שבית דין עומד במקום בעל הדין, אך אפשר גם שבית הדין רק טוען את כל הטענות האפשריות כדי להגיע להכרעה הנכונה. ההבדל בין האפשרויות הוא שאם בית הדין טוען את כל הטענות האפשריות – מדובר רק בטענות משפטיות עקרוניות, ואילו אם בית הדין עומד במקום בעל הדין הוא עשוי להעלות גם טענות הבאות כדי לחמוק מתשלום, כפי שבעל דין עשוי לעשות.
אם אכן מדובר בניסיון להתחמק מתשלום, מובן מדוע ניתן לסבור שאי אפשר ליישם את דין "טענינן" במקרה שבו עדיין לא הגיע זמן פרעון החוב, ורק כאשר הגיע זמן הפירעון מדובר בטענה משפטית עקרונית, וניתן יהיה להשתמש בדין "טענינן".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)