כתובות דף פז – שבועת היתומים ושבועת רב פפא

  • הרב ירון בן צבי

מהמשנה בסוגייתנו אנו למדים שהמבקש לפרוע מנכסי יתומים חייב להישבע קודם שגובה. במסכת גיטין (דף לד, ב) מבואר שדין זה נכון לכל מי שמבקש לגבות מנכסי יתומים ולא רק במקרה דנן של אלמנה שגובה את כתובתה; אנו למדים שם שהצון להקל - לפטור את האלמנה עשויה הייתה להיות מתבקשת "משום חינא"[1], ומסיבה זו נידונה האלמנה במשנה ללמד שאין לה פטור זה.

דין זה של שבועת היתומים הינו תקנה של חכמים בדיני הלוואה, מלבד שבועה זו קיימות עוד שתי שבועות שהינן תקנה של חכמים בדיני הלוואה: "שבועת היסת" ו"שבועת רב פפא". בעוד ששבועת היסת היא על הלווה, שתי השבועות האחרות הן על המלווה מה שמעלה את השאלה המתבקשת: האם יש קשר בין השבועה שתיקן רב פפא שאם הלווה מבקש, על המלווה להישבע שההלוואה לא נפרעה לדין " שבועת היתומים אשר לא מבואר - רק הוגדר במשנה שכאשר אדם מבקש לגבות את החוב הוא צריך להישבע.

בראשונים יש שתי דעות מרכזיות:

רש"י (ד"ה מנכסים) מבין ששבועת היתומים דומה לשבועת רב פפא, רק שבשונה מרב פפא שבו הלווה מבקש, בית הדין טוען זאת עבורם אף אם לא הייתה בקשה מצידם. כלומר, מדובר בשבועת רב פפא שהוא פועל במנגנון של דין "טענין".

בעלי התוספות על מסכת שבועות (דף מא עמוד א ד"ה וכי) כותבים שמדובר בדין חדש ולא בדין שהוא חלק משבועת רב פפא. לכאורה לא מובן מדוע לחפש דין חדש ולא לתלות אותו, אם אפשר, בדין של רב פפא. אפשר שהסיבה לכך היא שלא ניתן לבסס את תקנת היתומים על תקנת רב פפא משום שבמקרה זה לא ניתן לומר "טענינן".

כלומר, ניתן להבין את המושג "טענינן" בכך שבית דין עומד במקום הבעל דין. אפשרות אחרת היא שבית הדין רק טוען את כל הטענות האפשריות, זאת בכדי להגיע להכרעה הנכונה. ההבדל בין האפשרויות הוא שבעוד שלטעון את כלל הטענות כולל רק את מה שבהכרח נכון - מדובר בטענות משפטיות עקרוניות, כאשר בית הדין עומד במקום בעל הדין אפשר שתעלנה טענות שהן באות בכדי לחמוק מתשלום כפי שבעל דין עשוי לעשות.

אם נבין שמדובר בניסיון להתחמק מתשלום אזי מובן מדוע ניתן לסבור שאין אפשרות לישם "טענינן" משום שלא הגיע זמן הפירעון, מה ששונה אם מדובר כאשר הגיע זמן הפירעון שאז נראה לומר שמדובר בטענה משפטית עקרונית וניתן יהיה להשתמש בדין "טענינן".

 

[1] ראה בעיון על מסכת ערכין דף כב – חינא