כתובות | דף צב | לוקח שקנה את כל השדות ומכר אחת מהן

סוגייתנו דנה בכמה עניינים הנוגעים לגבייה מנכסים משועבדים. כאשר אדם לווה כסף מחברו ואחר כך מוכר את כל נכסיו לאחרים ואין לו כסף להחזיר, יכול המלווה להוציא את הנכסים מידי הקונים. הגמרא בסוגייתנו דנה במקרה שבו הלוווה מכר את כל נכסיו לאדם אחד, והקונה מכר חלק מהם לאדם אחר:

"אמר רבה: ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון, וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי, ואתא בעל חוב דראובן, רצה – מזה גובה, רצה – מזה גובה.    
ולא אמרן אלא דזבנה בינונית, אבל זבנה עידית וזבורית, מצי אמר ליה: להכי טרחי וזביני ארעא דלא חזיא לך. ובינונית נמי לא אמרן אלא דלא שבק בינונית דכוותה, אבל שבק בינונית דכוותה, מצי א"ל: הנחתי לך מקום לגבות הימנו".

מפשט דברי רבה עולה כי שני הלקוחות הם בעלי מעמד שווה, ולכן בעל החוב יכול לבחור ממי לגבות. אולם מסקנת הגמרא היא שדווקא כאשר הלוקח השני לקח את הקרקע הבינונית היחידה יכול בעל החוב לבחור ממי לגבות (משום שעקרונית בעל חוב גובה מבינונית), אך בכל מקרה אחר בעל החוב גובה מן הלוקח הראשון. כלומר, הגמרא מטילה את רוב האחריות דווקא על כתפי הלוקח הראשון, ויש לדון מהו טעם הדבר.

בדברי הראשונים אפשר למצוא שתי דרכים להבנת היחס שבין שני הלקוחות. הפער בין שתי הדרכים עולה מתוך הדיון במקרה שבו הלוקח השני לקח את השדה הבינונית היחידה, והשאיר אצל הלוקח הראשון רק קרקע עידית. הריטב"א כתב על כך:

"אבל מן העידית שביד שמעון אינו גובה, שאפילו מראובן בעל חובו לא היה גובה כלל".

כלומר, כל זכות הגבייה של המלווה היא רק בקרקע בינונית או זיבורית, אך אין לו זכות לגבות מן העידית שביד הלוקח הראשון. אומנם, רש"י חלק על כך וכתב:

"רצה לגבות משמעון עידית גובה, דאמר ליה אתה לקחת כל השדות ונכנסת תחת ראובן להשתעבד לחובי, וכל זמן שאמצא משל ראובן אצלך כלום לא אטריח את לוי, שהניח לי מקום לגבות".

לדעת רש"י, המלווה יכול לגבות גם מקרקע עידית שביד הלוקח הראשון. מדוע? מדברי רש"י עולה שקיים הבדל מהותי בין הלוקח הראשון ללוקח השני. הלוקח הראשון נחשב כמי שנכנס תחת הלווה ויש לו אחריות מלאה ביחס למלווה, ולכן המלווה יכול לתבוע ממנו קרקע עידית, כפי שהיה יכול לתבוע מן הלווה עצמו קרקע עידית אם לא הייתה לו קרקע אחרת. מאידך, המכירה ללוקח השני אינה יכולה להפקיע את זכותו של המלווה לגבות בינונית, ולכן דווקא כאשר המלווה חפץ בכך הוא יכול לגבות בינונית מן הלוקח השני.

לעומת זאת, הריטב"א מבין ששני הלקוחות נמצאים בעמדת שווה של "לקוחות" ביחס למלווה, וממילא אין המלווה יכול לגבות מן העידית. כוחו של הלוקח השני עדיף רק בכך שהלוקח הראשון מכר לו, יחד עם השדה, את הזכות לדחות את המלווה אצל קרקעות אחרות השקולות לקרקע שקנה, כפי שניסח זאת הרמב"ן:

"הכי קאמר ליה (=הלוקח השני למלווה): כי היכי דקמא יכול להגבותך איזה מאותן שתי שדות הבינוניות שהיו לו, אף אני אדחה אותך לאיזה מהן שארצה, דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו".

נפקא-מינה נוספת בין שתי הגישות היא במקרה שבו הלוקח הראשון קנה את הקרקעות בכמה שלבים, והלוקח השני קנה את הקרקע שהלוקח הראשון קנה אחרונה. לדעת התוספות, במקרה כזה המלווה גובה מן הקרקע של הלוקח השני, משום שבעבר היא הייתה הקרקע האחרונה שנשארה בבעלות הלווה המקורי, וממילא השעבוד חל עליה, ואילו לדעת רש"י (כמבואר בשטמ"ק) גם במקרה כזה אפשר לגבות מן הלוקח הראשון, משום שהוא נכנס לגמרי תחת הלווה המקורי.