כתובות דף צד – 'מה שגבה'

  • הרב ירון בן צבי

סוגייתנו עוסקת בסדר הגביה של חובות. התמקדות הסוגיה היא בשאלה מה הדין במקרה של בעל חוב שזמן הלוואתו היה מאוחר יותר מאדם אחר אך הוא גבה את חובו לפני בעל החוב המוקדם. הגמרא מבררת את הסברות של תנא קמא ובן ננס:

"תנא קמא סבר מה שגבה לא גבה ובן ננס סבר מה שגבה גבה".

הראשונים נחלקו ביסוד המחלוקת של התנאים:

הרמב"ן הר"ן וראשונים נוספים הבינו שיסוד המחלוקת היא בשאלה האם שיעבוד דאורייתא או לא; במידה ונקבע כי שעבוד הנכסים הוא מדאורייתא אזי מדובר בקניין שיש לבעל חוב בקרקע וממילא אין משמעות לנטילתו של בעל החוב המאוחר. אמנם, במידה ושעבוד הנכסים אינו מדאורייתא, אז אין שעבוד על הנכסים ויש חיוב על האדם לפרוע את חובו. המשמעות היא שאם אדם גבה את חובו, על אף שהוא מאוחר יותר לבעל חוב אחר, יש ממש במעשה שלו משום שהוא לקח ממון שהוא שלו.

רבי יוסף חביבא (נימוקי יוסף) במסכת בבא בתרא הבין את המחלוקת באופן אחר. לדבריו, גם אם נכתבו שני השטרות באותו היום ותפס אחד יותר מחלק חברו (דינם הוא לחלוק בשווה), מוציאים את הממון מידו. כלומר, מדבריו משמע ששעבוד לאו דאורייתא ועדיין לא מועילה תפיסתו של המאוחר. לכן לפי דבריו אין הבדל בשאלה האם שעבוד דאורייתא או לאו לעניין זה, ועיקר המחלוקת היא האם מועילה גבייה בדיעבד להפסיד את זכות השני או שלא ניתן להפקיע זכות גביה של אחר.

בעלי התוספות כתבו לעיל (דף צ ע"א ד"ה שמע) כי אפשר שמדרבנן גם במידה ושעבוד דאורייתא מועיל לגביית המאוחר, הסיבה לכך היא אך ורק שלא תינעל דלת בפני לווין[1]. דברים דומים כתב הרמב"ם בהלכות מלווה (א, ד), שאם הגיע זמן הפרעון של הלווה השני, והראשון עדיין לא פרע את שמגיע לו, נותנים לשני את שלו ורק כאשר הראשון יבוא לגבות את החוב יוציאו מהשני ויתנו לראשון. במילים אחרות: פסקו של הרמב"ם הוא - 'מה שגבה לא גבה'.

יתכן לומר שבעלי התוספות והרמב"ם סבורים שניתן לשני לגבות לפני ראשון. כלומר, ברור שאי אפשר לומר שלדעת בעלי התוספות לכתחילה השני לא יכול לגבות לפני הראשון, שהרי אם לא כן לא נראה שהיו אומרים שכל הנימוק להחזירו הוא 'נעילת דלת בפני לווין', משום שלא מסתבר לומר שחכמים אמרו זאת שלא כדין.

 

 

[1] לא נכון יהיה לומר כי גם כלפי הראשון קיים חשש זה של תינעל דלת בפני לווין משום שהוא ראשון לגבות ולכן לא ימנע מלהלוות.