כתובות דף קד - "אשכבתיה דרבי" – עליונים ותחתונים

  • הרב אביהוד שורץ

בדפים ק"ג-ק"ד אנו לומדים את הסוגיה המופלאה המכונה "אשכבתיה דרבי". במרחבי הש"ס מצאנו תיאורים של סיפורי חייהם ופטירתם של תנאים ואמוראים, אך תיאור כה מפורט של סדרי הצוואה, הפטירה והלוייה מצוי אך ורק בסוגייתינו ביחס לרבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא. כמובן, כל אחד מן הפרטים הרבים בסוגיה נכתב כדי ללמדנו לקח ומוסר, ואנו נתמקד בפרט אחד בלבד.

עם היוודע דבר ההידרדרות הרפואית במצבו של רבי, מתכנסים תלמידיו לעצרות תפילה וזעקה. אמתו של רבי מיטיבה לתאר את המתחולל ברגעים אלה כאשר "עליונים" לעומת "תחתונים" מתחרים, כביכול, על הזכות לנוכחות רבי יהודה הנשיא במחיצתם.

המהרש"א בחידושי אגדות כאן ראה את המתח שבין עליונים ותחתונים כמתח המלווה את האדם באשר הוא:

"הוא מבואר, שהאדם נברא מן העליונים בנשמה ומן התחתונים בגוף".

העימות איננו רק בין "אראלים", דהיינו מלאכים; ובין ה"מצוקים", שעל פי פירוש רש"י הם הצדיקים שבעולם הזה. העימות הוא עימות פנימי בתוך תוכו של רבינו הקדוש, בין הנשמה השייכת אל העליונים, ובין הגוף השייך לתחתונים.

הנשמה יודעת כי מקומה בעולם העליון, בעולם שכולו טוב. אך הגוף מבקש שהנשמה תוסיף ותדריך אותו בעולם של חומר וגשמיות. ב"מחלוקת" זו שבין הגוף והנשמה לא ניתן "להכריע". הנשמה נקרעת בין מקומה המתאים והטבעי, בעולמות עליונים, ובין מקום שליחותה כאן, בעולם החומר הגשמי.

אותה שפחה מבית רבי משנה את דעתה כאשר רואה את צערו בחליצת התפילין בבית הכסא. גוף שיש בו נשמה יודע להבחין בין קודש ובין חול, בין נקיות ובין לכלוך. הנשמה אינה גורמת לכך שהאדם "משתחרר" מבית הכסא, ועם זאת היא מסייעת לו להציב גבולות בין בית הכסא, המבטא את הצד החומרי והגשמי ביותר באדם, בדומה לעולם החי; ובין התפילין, המבטאות את שיא הקדושה בבחינת "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך". היכולת להבדיל ולהבחין היא אך ורק מכוח הנשמה!

כאשר מבחינה שפחתו של רבי, שהגבולות שבין קודש וחול הולכים ומיטשטשים, ורבינו הקדוש אינו מצליח למצוא את האיזון הנכון שבין בית הכסא ובין התפילין, היא מבינה שהגיעה שעתה של הנשמה להיפרד מן העולם. הכד הנשבר ומתנפץ לרסיסים מבטא, לדעתי, את שיברון הגוף ההולך ונהרס. מן הגוף עולה ופורחת הנשמה, ומתייצבת בפני כסא הכבוד.

אנו לומדים אגדה מופלאה זו דווקא היום – כ"ח באייר, יום שיחרור ירושלים. העיר שחוברה לה יחדיו היא בראש ובראשונה העיר המהווה נשמה לכל העולם כולו, והיא זו שמכוח קדושתה ניתן לקדש גם כל מקום אחר על פני תבל. זקוקה היא ירושלים עיר הקודש לנשמה. חובה לבנות בה גם "בית כסא" – זהו חלק מהיותה עיר, אך בד בבד נדרשת גם "הנחת תפילין", תוך שמירה על ציביון רוחני מתאים, המבדיל בין הקודש ובין החול, בין הטמא ובין הטהור. סגולתה וייחודה של ירושלים בכך שבכוחה להשפיע על כל העולם כולו, אך זכות זו היא גם חובה, למצוא את הנוסחה הנכונה לחיבור עליונים ותחתונים, כפי שעשה רבינו הקדוש עד יום מותו.