כתובות דף קה - הנוטל שכר לדון

בפרק האחרון של מסכת כתובות מתוארות  תקנות מתורתם של דייני ירושלים. הסוגיה הראשונה בפרק עוסקת בענייני דייני ירושלים מצד עצמם, ומתוך כך מרחיבה ומפרטת את ההיבטים ההלכתיים והערכיים הקיים באיסור ליטול שוחד. בתוך כך, הגמרא עוסקת אף בעצם האיסור על הדיינים ליטול שכר, נושא עליו נרחיב את דברינו בעיון זה.

במשנה במסכת בכורות (דף כ"ט) שנינו:

"הנוטל שכרו לדון - דיניו בטילים".

הגמרא בסוגייתינו בדף ק"ה מסייגת הלכה זו, וקובעת שאם הדיין נוטל שכר בטלה, כאשר מדובר על בטלה מוכחת, דהיינו שהוא נאלץ להפסיק ממלאכתו הקבועה ולדון את שבאו לפניו – הדבר מותר. לאור עיקרון זה, המחייב לשלם לדיין את שכר בטלתו, מחדשים התוספות (ד"ה גוזרי) כי דיין שאין לו פרנסה אחרת, והוא דן במשך כל היום, רשאי להתפרנס כאילו היה עוסק במלאכה:

"ורבי מפרש: דהכא לאו בתורת שכר היו נוטלין אלא הכא כל שעה היו יושבין בדין ולא היו עוסקין בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס והיה מוטל על הצבור לפרנסן. אבל קרנא (=שהגמרא מתלבטת כיצד הרשה לעצמו ליטול שכר עבור דין) אקראי בעלמא היה יושב ולא היה לו ליטול".

ואמנם, הטור והשולחן ערוך (חושן משפט, ט' ג') כתבו שהמנהג הרווח בכל ישראל הוא, שישנה קופה ציבורית שממנה מתפרנסים הדיינים. הראשונים מדגישים, שראוי לערוך את המגבית לאותה קופה ואת התשלום לדיינים בזמנים קבועים ובלתי תלויים, כך שמועד תשלום השכר לא ישפיע על שיקול דעתם. כמו כן, מתריעים הרמב"ם (סנהדרין, כ"ג ג') והשולחן ערוך (חושן משפט, ט' ד') על כך, שהדיינים יקפידו ליטול את המגיע להם בלבד, ויימנעו מבניית מערכת משרות מיותרות למקורביהם, על חשבון הקופה הציבורית:

"כל דיין שיושב ומגדל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו הרי הוא בכלל הנוטים אחרי הבצע".

והנה, יש לדון מה טעמו של האיסור לקבל שכר עבור הדין. כאמור, סוגייתינו עוסקת באיסור לקחת שוחד; היה ניתן לפרש שנטילת שכר עבור הדין הרי היא סניף באיסור שוחד. אפשר, שכך הבין רבינו תם (בתוספות הנ"ל), המסביר באופן שונה את היתרם של דייני ירושלים ליטול שכר:

"אומר ר"ת משום דלא אסור אלא מבעלי דינים אבל הכא משל צבור".

על פי הפירוש הקודם שהזכרנו בשם התוספות, ההיתר ליטול שכר הוא מדין שכר בטלה. מדברי רבינו תם נראה שאף במידה ולא מדובר על שכר בטלה, אם בפועל השכר נגבה מן הקופה הציבורית, אין בכך איסור. נראה בביאור דבריו, שהיות ואין תשלום ישיר מבעלי הדין לדיין, הרי שאין כאן כל חשש לשוחד ולהטיית דין, וממילא הדבר מותר.

לכאורה, יש להקשות על הבנה זו מן ההלכה המתחדשת בסוגייתנו, אשר לפיה אף אם בעלי הדין משלמים שניהם בשווה לדיין – הדבר אסור. לכאורה, במידה ושני הצדדים שילמו, הדיין איננו משוחד לטובת אחד מהם, ומדוע יש פסול בדבר?

ואמנם, אם נעיין בסוגיה בבכורות נמצא טעם שונה לחלוטין לאיסור ליטול שכר עבור הדין:

"הנוטל שכרו לדון - דיניו בטילים. מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' א-לוהי" (דברים ד, ה) – מה אני בחנם אף אתם בחנם".

הדיין הפוסק דין איננו רק פקיד ממשלתי המעניק "שירות לקוחות", אלא הוא המייצג את דבר ה' בעולם, בבחינת "א-לוהים ניצב בעת א-ל" (תהלים פב, א). בית הדין הנו מקום השראת השכינה, וממנו יוצא דבר ה' זו הלכה לכל דורש בכל סכסוך ממוני. על כן, כדרך שקיבל משה רבינו את התורה מפי הגבורה בחינם, כך על מעתיקי השמועה ומעבירי המסורה לבצע את מלאכתם בחינם. ואמנם, הרמב"ן בקידושין (דף נ"ח) מסביר, שדיין הנוטל שכר איננו מן הפסולים מדאורייתא או מדרבנן, אלא מדובר על הלכה שונה לחלוטין:

אלא שכל זמן שהוא נוטל בו שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דקא עבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם ואע"פ שנטל משניהם.

הרמב"ן מדגיש את קושייתנו לעיל: כאשר שני בעלי הדין משלמים, אין לחשוש להטיית הדין, ועל כן יש לבאר באופן אחר את האיסור ליטול שכר, ולבססו על החובה ללמד את התורה בחינם.

אנו עומדים ימים ספורים לפני קבלת התורה. הרצון העז המפעם בכנסת ישראל לדורותיה להעביר את התורה ולמוסרה מדור לדור, הוא המפעם ביסוד הלכה זו הקובעת "מה אני בחינם אף אתם בחינם". רצוננו לקבל תורה, ללומדה ולהעבירה לדורות הבאים, וכל זאת שלא על מנת לקבל פרס ושלא על מנת לקבל שכר, אלא על מנת לעשות נחת רוח ליוצרנו לקיים רצון בוראנו.