כתובות דף קיב - קדושת ארץ ישראל וקדושת התורה

  • הרב אביהוד שורץ

כבכל שנה, זכינו אתמול לקבל את התורה מסיני ביום חג השבועות. גם השנה הקדמנו "נעשה" ל"נשמע" עם קריאת הפסוקים בפרשת יתרו, וביקשנו להידבק בתורה ובנותן התורה במסירות גמורה.

אגב הסוגיות העוסקות בשבח העלייה לארץ ישראל, מזכירה הגמרא בסוגייתנו מדרש המצוי במקומות רבים, ובו ביקורת שהשמיעו אומות העולם על קבלת "נעשה" ו"נשמע". אומות העולם מכנות את כנסת ישראל "עמא פזיזא", על כך שעוד לפני ששמעו מה כתוב בתורה, הסכימו לקבלה עליהם. בסוגייתנו מתקשרת ביקורת זו גם לעלייה לארץ ישראל: רבי זירא עושה את דרכו לארץ, ועובר במעבר מסוכן על פני נהר מתוך השתוקקות עצומה להמשיך בדרכו. "ההוא צדוקי" המבחין בנעשה מבקר את ר' זירא על "הפזיזות" שבעלייה לארץ, שהיא כעין "הפזיזות" בקבלת התורה.

פזיזותו של ר' זירא בעלייה לארץ נתקבלה להלכה על ידי חלק מן הפוסקים. הריטב"א (לעיל, דף ק"י) כתב:

"הכל מעלין כו'. פירוש ואפי' לאחר החרבן דאכתי איכא חבת הארץ וכדאיתא בגמרא, ומיהו שמעתי מרבינו דדוקא שיש שם יישוב ארץ ישראל ושאין סכנה בדרכים ושאינו צריך לעבור ים שהוא בחזקת סכנה".

אם כן, בפשטות נראה כי במקום סכנה אין לעלות לארץ ישראל, וכן הובא גם בבית יוסף (אבן העזר, ע"ה). לעומת הכרעה פשוטה זו, כתב התשב"ץ (ג' רפ"ח):

"וחכמי ישראל היו מסכנים בעצמם לעבור נהרות כדי ליכנס לארץ ישראל".

כיוצא בדבר מצאנו גם בשו"ת מעיל צדקה (כ"ו):

"אבל הרוצה לנסוע אין מוחין בידו ... כי שומר מצוה לא ידע דבר רע".

אף שפשטות ההלכה כדעת הבית יוסף, הרי שבפועל לאורך הדורות עלו יהודים לארץ ישראל למרות הסכנות השונות שהיו כרוכות בכך. סיכום מעניין לכך מבחינה היסטורית והלכתית ניתן למצוא במאמר "סכנת דרכים בעלייה לארץ ישראל", שפורסם בתחומין כרך י"ז.

אמנם, מעבר לדיון ההלכתי, דומה שהאגדתא שבסוגייתינו מבקשת להדגיש את הקשר העמוק שבין שתי קדושות אלה, שאנו כה משתוקקים להן: קדושת התורה, וקדושת ארץ ישראל. ומה ביניהן? בהשקפה טבעית, עשוי המתבונן מן הצד לסבור כי קיום התורה הוא בלתי אפשרי: האמנם ניתן לחיות תחת הגבלות כה רבות? שביתה בשבת ובחג; הגבלת אכילה ושתייה; הגבלת יחסי האישות ועוד ועוד – האמנם מתאימים כל אלה לבני אנוש?! אך אנו משיבים: בוודאי ובוודאי! אדרבה, נפשנו ונשמתנו משתוקקות לקיום התורה, אף אם באופן רציונאלי הדבר נשמע בלתי סביר. בתורה יש "כוח משיכה" המקרב אותנו אליה בהשתוקקות עצומה.

כך הוא גם בכל הנוגע לארץ ישראל. בדרך הטבע לא היינו יכולים לשוב לארצנו, ולכונן בה מדינה עצמאית וריבונית. המכשולים הרבים שנערמו בדרכה של האומה והמדינה הצעירה היו כה רבים, ועל כן נדרשה "פזיזות" רבה, שאינה אלא השתוקקות עמוקה לשוב אל ארץ קודשנו.

אם כן, שתי קדושות הן, היוצרות שתי תחושות של השתוקקות לחזרה אל המקורות והשורש – בארץ ישראל ובתורת ישראל.

מי יתן ונזכה להעמיק ולהעצים את אחיזתנו בתורתנו ובארצנו.