כ. - חינוך קטנים (א)

  • הרב אביעד ברטוב והרב נעם מלכי

חינוך קטנים (א) / אביעד ברטוב ונעם מלכי


"חנֹך הנער על פי דרכו - גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו)

לא בכדי בחרו חז"ל את הפסוק הזה כמקור לדין חינוך. חנוך הנער על פי דרכו מזגו ואופיו, לא התחדש בבית מדרשו של ז'אן ז'אק רוסו וחבריו. וכך מפרש רבנו יונה את הפסוק:

"רוצה לומר כי יחל למדו ולהרגילו בתיקון הענינים, אשר תולדתו קרובה לקבל תקונם - וכן ירגילהו מענין לענין מדרך לדרך..."

כבר שלמה המלך העיר כי לא ניתן לחנך ילדים על פי כללים מוכתבים מראש בלבד, אלא יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו.

השבוע נעסוק במצוות חינוך אולם בגלל שנושא זה רחב מימדים נפצל את הדיון לשני שיעורים. בשיעור זה נעסוק בכללים, באופי הדין וצביונו, ובשיעור הבא נעסוק בפרטי הדין השונים.

לפני שנתחיל נעיר שאמנם ובשיעור כמעט ואין מקורות ממסכת ברכות, אך הנושא קשור לגמרא בדף כ ע"ב, שעוסקת באשהוקטן שמוציאים גדול בברכת המזון.

על מי מוטלת המצוה

הר"ן על הרי"ף בסוף פרק שני של מגילה (דף ו ע"ב, ד"ה מתני') מביא מחלוקת ראשונים בשאלה על מי מוטלת מצוַת חינוך:

1. שיטת התוס' (מגילה יט ע"ב ד"ה ורבי) - מצוַת חינוך מוטלת על הקטן עצמו, ולכן מגיל חינוך[1] הוא מחויב לקיים מצוות מדרבנן (מתוקף מצוות חינוך).

2. שיטת הרמב"ן במלחמות (ברכות דף יב ע"א ברי"ף) - מצוַת חינוך מוטלת על אביו של הקטן בלבד .

הנפקא מינה בין השיטות היא בשאלה האם קטן יכול להוציא גדול במצוות דרבנן (כגון מקרא מגילה, נר חנוכה וכו'). על פי התוס' קטן מחויב מדרבנן לקיים בעצמו מצוות, ולכן הוא יכול להוציא גדול במצוות דרבנן. לעומת זאת אליבא דהרמב"ן שבמצוַת חינוך אין חיוב על קטן עצמו. אין ביכולתו של הקטן שלא מחויב במצוה להוציא את הגדול שמחויב בה[2].

לרשב"א (מגילה יט ע"ב, ד"ה הא דתנן) יש שיטת ביניים: למרות שעיקר מצוות חינוך על אב, במצוות דאוריתא המצוה עוברת גם לבן. בגלל הצורך להרגיל את הנער בקיום המצוות קודם שיתחייב בהם, הוא הופך מגיל חינוך להיות מצווה מדרבנן. מה שאין כן במצוות דרבנן בהם חכמים לא החמירו על הקטן ולא גזרו עליו מצוַת חינוך.

עשה טוב

עד כאן ראינו כי נחלקו הראשונים עד כמה מצוַת חינוך היא ענינו של האב או של הבן. שאלה נוספת שעולה היא מהו תוקף המצוה, כלומר האם מדובר במצוה דאוריתא או דרבנן. רבנו יונה בפרושו למשלי לומד את החיוב מהפסוק חנֹך לנער (שהבאנו לעיל) אולם כל זאת מדברי קבלה[3] (כלומר החיוב מדרבנן).

אולם ניתן למצוא מקור מדאוריתא למצווה ממקום אחר. מצוַת עשה מדאוריתא שאב חייב ללמד את בנו תורה שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם"[4]. הסמ"ק בהקדמתו לספר המצוות מסביר כי קיימות שתי בחינות במצוַת לימוד תורה: מטרה ואמצעי.

מטרה - לימוד התורה לשם ידיעתה, אמצעי - לדעת לקיים את המצוות בפועל. אם כן יוצא שמצוַת חינוך היא חלק ממצוַת לימוד תורה, שכן חלק מהחיוב בתלמוד תורה הוא לימוד שמביא לידי מעשה.

החזו"א (קידושין סימן קמח לדף ל ע"א) שם לב לנקודה זו וזו לשונו:

"ונראה דמצות עשה המיוחדת בלימוד אינו אלא מקרא... ומיהו עדיין האב חייב בחינוך בנו לשמור דרכי ה', שהעיקר בזה לימוד התורה, ואם נתחייב ללמדו אומנות משום דחיותא היא, כל שכן תורה, שמוצאה מוצא חיים."

החזו"א הבין שלמרות שמפשט הפסוק משמע שעיקר מצוַת לימוד תורה היא לימוד המקרא עצמו. לא ניתן להוציא מן הכלל את החינוך לעבודת ה' אשר הופך את התורה מפעולה שכלית לחוויה קיומית. החזו"א כותב את הדברים על סמך הגמרא בקידושין לא ע"א שם נחלקו התנאים האם חייב אדם ללמד בנו גם תורה וגם אומנות או שמא רק תורה. הקשר שבין לימוד ללימוד אומנות מחזק את הפן המעשי של לימוד תורה על זה העיוני. הביאור הלכה בסימן ש"ו (על סעיף ו) עמד על קשר זה, ונביא את דבריו:

"ומכל מקום גם זה שמלמד לבנו אומנות צריך לכולי עלמא ללמדו מתחלה, וגם בעת שהוא עוסק במלאכתו - תורה ויראת שמים, דאם לא הכי ימצא במלאכתו גופא כמה ענינים מאיסור גזל וגם עוד תקלות רבות... ואפילו בלימוד התורה שידוע שהיא מַגני (מן האיסורים) ומַצלי מן החטא, אמרו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כל שכן בלמוד המלאכה בלא תורה ודאי גוררת עונות הרבה ופרצת הדת בכללו חס וחלילה."

הביאור הלכה מבין שלא ניתן לסמוך על לימוד אומנות בלבד כדי להפוך את הנער ליהודי הגון. יש צורך בלימוד תורה שיוסיף את הנדבך הרוחני לאישיותו של הנער. אם כן ראינו שמצוַת חינוך היא בעצם תת סעיף של מצוַת לימוד תורה.

סור מרע

הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורים, פרק י"ז הלכה כח, פוסק שיש חיוב על האב להפריש קטן מאיסורים[5], ולומד זאת מהפסוק ממשלי בו פתחנו:

"אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה, שנאמר: 'חנוך לנער על פי דרכו וגו'."

הרמב"ם סובר שיש חובה על האב להפריש את בנו הקטן מאיסורים. לעומת זאת כשהתוספות ישנים ביומא פב ע"א (ד"ה בן שמונה) דן בחינוך קטנים לתענית ביום הכיפורים, הוא מביא את דעתו של רבי אליעזר ממיץ (בעל ספר היראים) שחולק וסובר שאין צורך לחנך לאיסורים:

"ואומר ה"ר אליעזר ממיץ דחינוך לא שייך אלא שיעשה מצוה, ולא אפרושי מאיסורא שמפרישין אותו מלאכול, אלא הוא חינוכו שמחנכין אותו במצוַת 'ועניתם את נפשותיכם'."

חינוך ביסודו הוא הליך חיובי ומי שרוצה ללמד קטן לצום ביום כיפורים לא מלמדו שאסור לאכול, אלא מלמדו על עינוי הנפש. כך גם בשבת, אב לא מצווה להפריש את בנו מחילול שבת, אלא הוא מצווה ללמדו איך לשמור על השבת.

אלא שכאן עולה השאלה האם זו היא מצוה על האב בדווקא או גם אחרים מצווים להפריש את הקטן. התוספות ישנים ביומא (שם) מביא בהמשך את דבריו את דברי רבו:

"דחינוך לא שייך אלא באב, אבל באדם אחר לא שייך ביה חינוך, הלכך נמי אין נזהרין להפרישו."

וכך גם פסק המשנ"ב להלכה (סימן שסב ס"ק מד):

"וכל זה באחרים[6], אבל אביו מצווה לחנכו, ולגעֹר בו ולהפרישו כשרואהו מחלל שבת, אפילו להנאת עצמו."

הרמ"א בסעיף ז, דן בקטן המטלטל חפץ ברשות הרבים על מנת להביאו לגדול. המשנ"ב פוסק שאם הקטן עושה את המעשה עבור הגדול, יש לגעור בו ולא ניתן להשתמש בקטן כ'גוי של שבת'. אולם אם הקטן עושה את דבר להנאת עצמו - אין מצווה לאחרים לגעור בו, וחובת הגערה מוטלת על אביו בלבד.

לעיל ראינו שנחלקו הראשונים האם מצוַת החינוך מוטלת על האב או על הבן, יכול להיות שקיים קשר בין המחלוקת ההיא למחלוקת לגבי הפרשה מאיסור. הסוברים שמצוַת חינוך מוטלת על הקטן עצמו, סוברים גם שאין חובת הפרשה בקטן. התורה לא ציוותה את הקטן באיסורים שכן קטן לאו בר עונשים, וכך גם ראינו שכתב הרמב"ם שבית דין אינם מצווים להפריש את הקטן באיסורים. לעומת זאת לסוברים שמצוַת חינוך מוטלת על האב, שייך לדבר על חובת הפרשת הקטן מאיסור. שכן האב כמחנך צריך לדאוג שבנו הקטן ידע את לאוים והעשים כאחד.

בהלכות שבת, בסימן של"ד בשער הציון (אות נד) מבין המשנ"ב שבמקרה של קטן העושה איסור בשבת לצורך אביו, חובת ההפרשה היא לא רק נגזרת של מצוַת חינוך אלא גם לאו עצמאי. אב מחויב להפריש את בנו ממלאכה בשבת מהפסוק (שמות כ', י):

"לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך..."

לעומת זאת חובת האחרים להפריש קטן ממלאכה בשבת היא מדרבנן בלבד. המשנ"ב מגיע למסקנה זאת ממהלך הגמרא בשבת דף קכא ע"א, שם משווה הגמרא את השימוש בקטן לדין אמירה לנוכרי שהוא איסור שבות מדרבנן בלבד[7].

שאלת השבוע

לשיפור המימד האינטראקטיבי החלטנו להוסיף שאלת הרחבה לנושא השבוע. נשמח לקבל תשובת לשאלה בתא הדואר האלקטרוני שלנו:

[email protected]

בעזרת ה' בשבוע לאחר מכן נביא לפניכם את התשובה לשאלה, בתוספת ליקוט תשובות נבחרות שלכם. כאמור המטרה היא לשפר את העיון במדור ולהפכו ליותר אקטיבי.

בתקווה לשיתוף פעולה

נעם ואביעד.

נ.ב נשמח לקבל גם צימוקים שלכם, ולפרסמם בפעמים הבאות.

ונעבור לשאלה:

כלל גדול הוא בהלכות שבת שרק מלאכת מחשבת אסרה תורה. כלומר, כדי להתחייב בשבת מדאוריתא יש צורך שהפעולה תוגדר כמלאכת מחשבת. משמעות הדבר שבשבת, בניגוד לשאר איסורים, צריך מחשבה שתלווה את המעשה. כלומר, אדם שעושה מלאכה בשבת בלי לחשוב עליה - פטור. פטור זה מכנה הגמרא 'אינו מתכוון'.

אם כן לפי זה, קטן - שהלכתית מוגדר כמי שאין לו דעת - שעשה מלאכה בשבת, יהיה פטור. שכן מעשהו חסר את יסוד הדעת כדי להתחייב. במילים אחרות, יתכן לומר שבגלל שקטן לא שייך במלאכת מחשבת, אין חובה להפרישו מאיסור. כיצד אם כן פוסק המשנה ברורה שיש חובת הפרשה בשבת לקטן?


[1] הריטב"א יט ע"ב ד"ה מתנתין, מדגיש את העובדה שלפני גיל חינוך 'הא לא קא חזי מידי', כלומר לפני גיל חינוך אין שום משמעות לפעולת הקטן.

[2] הרמב"ן נסתר מפשט הגמרא בברכות כ ע"ב וכנראה שצריך לומר שהיתה לרמב"ן גרסא שונה, וכך משמע במלחמות.

[3] ה"משך חכמה" בפרשת וירא לומד את החיוב מהפסוק "כי ידעתיו למען אשר יצווה" (י"ח, יט).

[4] דברים, י"א, יט.

[5] וכן פרש גם התוס' בשבת (קכא ע"א ד"ה שמע מינה): "דבהגיע לחינוך כיוון שחייב לחנכו, כל שכן דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה."

[6] כבר נסביר.

[7] ועיין בה"ל סימן שמג בד"ה ההולך במדבר, לגבי שימוש בקטן לאיסורי דרבנן.