דילוג לתוכן העיקרי

דברים | לא תגורו מפני איש

הרב בנימין תבורי
11.08.2014
קובץ טקסט
בתחילת ספר דברים מתאר משה בפני העם את כינון מערכת המשפט בעת מסעי בני ישראל במדבר. בהמשך הספר, בפרשת שופטים יתבארו בפרטות מצוות מינוי שופטים ומעמדם היחודי של בתי הדין בארץ ישראל. אולם חלק מהציווים בהם נצטוו השופטים מבוארים כבר בפרשתנו. השופטים מצווים להאזין בזהירות ולדון דין צדק. עוד הזהיר משה את השופטים מלהכיר פנים במשפט ושלא יראו משום אדם (דברים א, טו-טז).
על סמך הפסוקים הנ"ל מנה הרמב"ם מצוות לא תעשה (רע"ו) שאסור לדיין לירא מפני איש בתהליך פסיקת הדין. עליו לחתוך את הדין על פי האמת ולא לירא מפני הסכנות שעלולות להיקרה לדרכו עקב פסיקה זו. הרמב"ם מביא את דברי הספרי: "שמא תאמר מתירא אני מאיש פלוני שמא יהרגני או שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי, תלמוד לומר לא תגורו מפני איש".
באופן כללי קשה להבין כיצד ניתן לצוות על אדם שלא לפחד. יתכן שניתן להסביר זאת על ידי הקבלה להלכה דומה. הרמב"ם מונה מצוות לא תעשה (נ"ח) "שהזהירנו מלירא מהאויבים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם...". הסטיפלר (הרב ישראל יעקב קנייבסקי זצ"ל) ביאר שאין המצוה שלא לפחד אלא  המצוה היא שלא להרהר ארוכות בפחדים באופן כזה שהפחד ישתק את האדם או יביא אותו לפניקה. הסטיפלר כותב  שאם אדם מרגיש בעצמו שהוא מפחד הוא רשאי לשוב לביתו לפני תחילת הלחימה ובכך להימנע לעבור על מצוה זו.
בדומה, פוסק הרמב"ם (הלכות סנהדרין כ"ב,א) כאשר אחד מבעלי הדין הוא אדם קשה, רשאי הדיין למשוך את ידיו ולא לדון בדין זה כל זמן שלא שמע את דבריהם או שאינו יודע לאן הדין נוטה. אולם לאחר שכבר יודע הדיין לאן הדין נוטה הוא מחוייב לפסוק בדין זה.
מדוע אין האיסור חל עד שלא הגיע הדיין לפסק? הט"ז מבאר שאיסור "לא תגורו" חל על מי שיש לו שם דיין. אין ליושב בדין שם דיין עד לאחר שבעלי הדין השמיעו בפניו את טענותיהם והוא יודע לאן הדין נוטה. נראה שלדעת הט"ז אין על שום אדם חובה לשבת בדין. אע"פ שהגמ' בע"ז יט: מתבטאת בחריפות כנגד כל היודע להורות הלכה ואינו מורה, מסתבר שלדעת ט"ז דברי הגמרא מתיחסים להוראת הלכה בענייני מצוות, איסור והיתר וכדו'. על הציבור מוטלת החובה למנות דיינים שידונו דין צדק ולא על היחיד. לפיכך אין שום יחיד מחוייב להיות דיין ולקבל על עצמו את מילוי חובה זו. על כן אין איחיד מחוייב לקחת על עצמו את מילוי חובה זו. בור ולא על כץ  נוטהיסור "לא תגורו" חל עד אשר אחד היחידים יקבל על עצמו שם דיין.
אמנם, הרמב"ם מוסיף (שם) שדיין הממונה לרבים אינו יכול לפטור את עצמו מלדון אפילו קודם ששמע את בעלי הדין. על פי סברת הט"ז מסתבר שהיות הדיין ממונה לרבים כבר מראש מחיל עליו שם דיין, גם קודם שמיעת המקרה, ולפיכך מתחילה כבר חל איסור "לא תגורו".
מאידך, אפשר להסביר שאיסור "לא תגורו" שייך רק כאשר הפחד גורם לפסק דין שאינו הוגן. כל זמן שהדיין לא שמע את הטענות או שלא הסיק לאן הדין נוטה, הוא רשאי למשוך את ידיו מלדון במקרה. אולם לאחר שכבר החליט בליבו לאן הדין נוטה, סרובו להכריע בדין עקב פחד נתפס כניהול מוטה ולא צודק של הדין והדיין עובר על איסור "לא תגורו". דיין הממונה לרבים כבר קיבל על עצמו לשפוט בכל מקרה שיובא לפתחו ובכך הוא ויתר על זכותו לסרב לפסוק בדין כלשהו.
עדין נותרה השאלה מדוע על הדיין להיות מוכן לסכן את גופו או רכושו? ה"אמרי בינה" (חו"מ י"ט) דן באריכות בשאלה היותר כללית, כמה אדם חייב לבזבז על מנת שלא יעבור על איסור מהתורה. בענין זה מצטט ה"אמרי בינה" את דברי הב"ח שפוסק שכאשר יגרם לדיין הפסד ממוני הוא אינו חייב לשבת בדין. איסור "לא תגורו" נאמר לגבי מקרה בו אחד מבעלי הדין הוא אדם שקשה לדון עמו ולשלוט עליו אבל לא לגבי מקרה בו יגרם לדיין נזק של ממש. מנגד, מביא "אמרי בינה" שה"שבות יעקב" חולק על הב"ח. לדעתו, מצוה זו מחייבת את הדיין לפסוק את הדין גם כאשר יגרם לו נזק ממוני.
מיותר לציין שאם נשקפת סכנה לחייו של הדיין, פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה (חוץ מג' עברות חמורות), והוא פטור מלפסוק את הדין. הרמ"א (שם) מזכיר את המנהג שנהגו בימיו לא למחות בעוברי עבירה שיש סכנה שילשינו למלכות על הדיין.
אולם יש שסברו אחרת. הרב אהרן וולקין (זקן אהרן קכ"ו) טען שבמצוה זו ברור שכוונת התורה היתה שהמצוה חלה גם במצב של סכנה. ישנם מצוות, כגון ברית מילה, שעצם קיומם כרוך בסכנה מסוימת, ומכך שלמרות הסכנה ציוותה התורה לקיימם, מוכח שעלינו להיות מוכנים להסתכן כדי לקיים אותם.  באופן דומה, משתמע מדברי הרב צבי הירש קלישר (מאזנים למשפט חו"מ י"ב) שעל הדיין להיות מוכן למסור את נפשו ולא לעבור על איסור זה. לטענתו, במצב בו אדם אלים כופה על הדיין להטות את הדין לטובתו, בהסכמתו האילמת של הדיין יהיה  משום סילוף דברי תורה, עבירה ששקולה לעקירת יסודי הדת. בענין אחר פוסק ה"ים של שלמה" (ב"ק פרק ו') שסילוף דברי תורה חמורה עד כדי כך שיש לפסוק לגביה דין "יהרג ואל יעבור". משום כך אסור לדיין להטות את הדין אפילו במחיר חייו.
רוב הפוסקים נטו אחר דעת הב"ח והרמ"א שאין האיסור חל במציאות שנשקפת סכנה לחייו של הדיין.
סניף והרחבה להלכה זו היא שתלמיד הרואה שרבו טועה בדין, חייב להעיר לו על כך. תלמיד ששותק ולא מעיר מחמת יראתו מרבו עובר על "לא תגורו". כאן היקף האיסור מתרחב לכל אדם ולא לדיינים בלבד. אע"פ שאסור לאדם לחלוק על רבו (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ה,ו) , במקרה זה עליו לומר את דעתו. מסתבר שאם התלמיד יעיר לרבו באופן מנומס ובצורה מכובדת, לא יהיה זה כרוך בעבירה על האיסור לחלוק על רבו. אכן כבר מצאנו בגמרא (קידושין לב.) הנחיות לגבי הדרך הראויה בה בן צריך ואף חייב להעיר להוריו בנוגע למצוות שהם אינם מקיימים כהלכה. מסתבר שגם תלמיד מחוייב להעיר לרבו בצורה מכובדת ומלאת יראה.
 
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)