לדוד ה' אורי וישעי

  • הרב יצחק ברט

"לדוד ה' אורי וישעי"

החל מתחילת חודש אלול ועד הושענא רבה (או, לחלק מהמנהגים, עד שמיני עצרת), נוהגים כל עדות ישראל לומר פעמיים ביום את מזמור כ"ז בתהילים: "לדוד ה' אורי וישעי".

מזמור זה מחולק באופן בולט לשני חלקים. בתחילתו, יוצר המשורר את הרושם שהביטחון בה' גורם לו שלא לפחד מאיש. "בקרוב עלי מרעים... - המה כשלו ונפלו", ואפילו "אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי". משאלה אחת בלבו של דוד המלך: לשבת בבית ה' כל ימי חייו ולהיות צפון באהלו של הקב"ה, אך גם במציאות העכשווית - כאשר הוא נלחם באויביו - הוא סמוך ובטוח בה' שיגן עליו ויוביל אותו לניצחון: "ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה מאהלו זבחי תרועה".

הנימה הנשמעת במחצית השנייה של המזמור היא שונה לחלוטין. את מקומן של תרועות הביטחון מהמחצית הראשונה תופסים צלילים של פחד ואימה: "שמע ה' קולי אקרא... אל תסתר פניך ממני, אל תט באף עבדך...". במקום הביטחון שאינו מותנה בדבר - "אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי" - לפתע דוד מפחד מהאויבים ומבקש: "אל תתנני בנפש צרי". מחצית זו מסתיימת בעידוד עצמי של דוד: "קווה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקווה אל ה'".

הסיבה לכך שמזמור זה נקרא בחודש אלול היא הדרשה המפורסמת, הקושרת בין פתיחתו של המזמור לבין ימי הדין. וכך מובא ב"קיצור שולחן ערוך": "עוד נוהגין במדינות אלו, מיום ב' דראש חודש אלול עד שמיני עצרת אומרים בבוקר ובערב לאחר התפילה את המזמור 'לדוד ה' אורי וישעי', והוא על פי המדרש: 'ה' אורי' - בראש השנה, 'וישעי' - ביום הכיפורים, 'כי יצפנני בסוכֹה' - רמז לסוכות".

נראה שניתן להקיש מאופיו של המזמור למצב הנפשי הראוי לאדם בימי הדין והסליחות. מחד - ימים אלו הם ימים של דין, ואנו תוקעים בהם בשופר על שם הפסוק "הייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!". כל אדם חרד ומתמלא מורא ופחד מפני היום הקדוש, שבו עוברים כל בני אנוש לפני הקב"ה כבני מרון, והוא ית' גוזר את גורלם, מי לחיים ומי למוות. אך טבעי הוא, שהמילה "אלול" מעבירה בכל יהודי רגש של חלחלה ופחד, מפני דינו של השופט כל הארץ היושב למשפט.

מאידך, סמוכים אנו ובטוחים שדיננו יצא לטובה. בעת ובעונה אחת, ביחד עם החרדה של "אל תסתר פניך ממני", קיים בקרבנו גם הביטחון של "ה' מעוז חיי ממי אפחד". ואכן, כך מובא במדרש המהווה מקור לקריאת המזמור בחודש אלול: "'אורי' - בראש השנה, 'וישעי' - ביום הכיפורים... 'בקרוב עלי מרעים' - אלו שרי אומות העולם. 'לאכול את בשרי' - לפי ששרי אומות העולם באין ומקטרגין על ישראל לפני הקב"ה, ואומרים לפניו: רבונו של עולם! אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה, אלו מגלי עריות ואלו מגלי עריות, אלו שופכי דמים ואלו שופכי דמים. מפני מה אלו יורדין לגיהנם ואלו אינן יורדין לגיהנם?... אמרו ישראל לפני הקב"ה: 'אם תחנה עלי מחנה של סמאֵל - לא יירא לבי', שהבטחתני 'בזאת יבא אהרן אל הקודש'" (ויקרא רבה כ"א, ד).