דילוג לתוכן העיקרי
גמרא סוכה -
שיעור 22

סוכה | דף לה | היתר אכילה ודין ממון

קובץ טקסט

מראי מקום

א. משנה לד: "אתרוג" עד גמרא לה: "...הא מני רבנן היא".

ב. ריטב"א על המשנה ד"ה של ערלה; לה. ד"ה ושל ערלה.

ג. רמב"ם פירוש המשניות (פ"ג מ"ה); הל' סוכה פ"ח ה"ב.

***

המשנה השנייה בדף לד: מונה פסולי אתרוג, וביניהם "של אשרה ושל עיר הנדחת... של ערלה... של תרומה טמאה". את שני הפסולים הראשונים מנמקת הגמרא (לה.) מטעם "כתותי מיכתת שיעוריה", נושא שהקדשנו לו את שיעור 17.[1] בהבנת פסול ערלה מעלה הגמרא שתי אפשרויות:

מאי טעמא? פליגי בה ר' חייא בר אבין ור' אסי, חד אמר: לפי שאין בה היתר אכילה, וחד אמר: לפי שאין בה דין ממון (לה.).

שיעורנו יתמקד הפעם בבירור שני מושגים אלו.

א. לפי שאין בה דין ממון

"לכם" כדין של שליטה בחפץ

רש"י מבין כי שתי השיטות מתבססות על דין "לכם":

לפי שאין בה היתר אכילה - ורחמנא אמר: 'לכם' - הראוי לכם בכל דרכי הנאתו.
לפי שאין בה דין ממון - שאינו שוה פרוטה, דאיסורי הנאה הוא, הלכך לאו שלכם הוא.

אנו נתחיל את דיוננו דווקא מהדין השני - "דין ממון". בפשטות, כוונת רש"י שאיסור הנאה מופקע מבעלות, ולכן אינו בגדר "לכם". וייתכן שיש ללמוד חידוש מדיוק לשונו, ממנו משמע שלא שֵם איסור הנאה הוא המפקיע את הבעלות, אלא העובדה שאינו שווה פרוטה; העדר שווי ממוני מפקיע בעלות, מפני שלא שייך בעלות בדבר שכזה.

לעומת רש"י, מפרש הריטב"א (על המשנה) - במסגרת שיטת הראב"ד, הדומה לשיטת רש"י - כך:

משום שאין בהם דין ממון - שאינו רשאי למכרם.

ריטב"א הולך בשיטתו הידועה, שיש גדר בעלות באיסורי הנאה.[2] אלא שלעניין דין "שלכם", העובדה שאינו יכול למכרו פוסלתו למצווה, כלומר: אף על פי שהאתרוג שייך לבעליו, מכל מקום מלמדת גזרת הכתוב "לכם" שדרושה רמה גבוהה של זיקה ובעלות; וכיוון ששליטתו הממונית מוגבלת - שכן העדר יכולת למכור מהווה, ללא ספק, פגיעה חמורה בשליטה הממונית - אין זה בגדר "לכם". תדע, שהרי לפי הדעה השנייה לומדים מ"לכם" שצריך היתר אכילה, אף על פי שדבר האסור באכילה שייך לבעליו לכל הדעות; וצריך לומר שגזרת הכתוב מצריכה "לכם" לא רק בתורת בעלות, אלא גם במובן של שליטה ושימוש. ואם כן, יש לומר שגם למאן דאמר "לפי שאין בה דין ממון" הכוונה לזיקה של שימוש, אלא שלדעתו צריך החיסרון בשליטה להיות בתחום הממוני, ולכן הנקודה המכרעת היא, לפי ריטב"א, אי-היכולת למכור. ואילו המאן דאמר הראשון סבור כי די בחיסרון שימושי - "הראוי לכם בכל דרכי הנאתו", כלשון רש"י.

ויש לפרש שהלימוד אינו מהמילה "לכם" כשלעצמה, כדין בחפצא, אלא מן הצירוף "ולקחתם לכם": 'לקיחה אל' היא פעולה של שליטה, של הכנסה לרשות כדי לאפשר שימוש. מכאן למדו שתי הדעות כי אין די בבעלות טכנית, אלא דרוש היתר אכילה או שליטה ממונית, כדי שהדבר ייחשב 'לקיחה לכם'.

דבר זה מוכח מהמשך הגמרא. למסקנת הסוגיה, כולי עלמא לא פליגי שצריך היתר אכילה, ונחלקו אם צריך גם דין ממון. הנפקא מינה היא לעניין מעשר שני בירושלים, ואליבא דרבי מאיר שמעשר שני ממון גבוה הוא: זהו דבר שיש בו היתר אכילה אך אין בו דין ממון, שהרי הוא שייך להקדש, ובכך נחלקו שתי הדעות. ולכאורה צריך עיון רב: הרי אין חולק על כך ששאול פסול ביום הראשון מדין "לכם", כדשנינו במשנה הראשונה בפרק; ואם כן, כיצד אפשר לחלוק ולפסוק לדעת דרבי מאיר, שמעשר שני ממון גבוה, שמכל מקום כשר האתרוג למצווה? ועוד יותר קשה על הרמב"ם, הפוסק כרבי מאיר, ובכל זאת הכשיר הן באתרוג (פ"ח ה"ב) הן במצה (הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ח) (ועיין הלכות ביכורים פ"ו ה"ד ובכסף משנה שם). וצריך לומר שאף על פי שמבחינה ממונית טכנית אין מעשר שני שייך לבעלים אליבא דרבי מאיר (ולכן, לדוגמה, אינו יכול לקדש בו אישה), מכל מקום יש לו בו שימוש ושליטה, שהרי הוא עומד לאכילתו (שכן הדבר הפשוט הוא שמעשר שני נאכל על ידי הבעלים, ולא על ידי אחרים). אמנם הדעה השנייה בגמרא מודדת "לכם" לפי שליטה ממונית דווקא, ולכן אינה רואה במעשר שני אליבא דרבי מאיר "לכם"; אך לפי הדעה הראשונה, עצם היתר האכילה - האפשרות לנצל את האתרוג וליהנות ממנו - מעניק לבעלים די שליטה להיות בגדר "לכם". וכן כתב רש"י במפורש (לה: ד"ה או דילמא): "דכיון דמשתרי לאכילה, אף על גב דלית בה דין ממון - 'לכם' קרינא ביה". בקצרה, מעשר שני הוא, לענייננו, ההפך של איסור אכילה: יש בו מגבלה ממונית ללא מגבלת שימוש; והנפקא מינה נובעת מכך ששתי הדעות מעוניינות במגבלות, ולא בבעלות טכנית.

ריטב"א עצמו דחה את פירוש רש"י והראב"ד משני טעמים: א. טעם המבוסס על "לכם" יפסול רק ביום הראשון, ולדעתו המשנה מונה פסולי כל שבעה; ב. קושיה הנוגעת לענייננו: כיוון שעל פי דין האתרוג שייך לו - למה ייפסל מטעם שאינו יכול למכרו? בלשונו: "דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים רשות וזכות 'לכם' קרינא ביה". כלומר: ריטב"א אינו מקבל את הסברנו על משמעות "לכם". הריטב"א (לה.) מביא ראיה נגד הראב"ד ממעשר שני לרבנן:

תדע דבמעשר שני דפליגי אי הוי 'לכם' או לא, היינו לרבי מאיר דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא, אבל לרבנן דאמרי ממון הדיוט הוא - 'לכם' קרינא ביה, ואף על פי שאין בו דין ממון. וזה ראיה גמורה.

ולכאורה דבריו משוללי הבנה: הלוא מעשר שני לרבנן הווי ממון הדיוט, ואם כן ודאי יש בו דין ממון! ברם, על פי דרכנו, הדברים ברורים ומחוורים. ריטב"א הבין את מה שהסברנו בראב"ד, ש"אין בה דין ממון" היינו הגבלה ממונית בשליטה, שאינו יכול למכרו, ועל כן לא הווי "לכם"; וכן פשוט לריטב"א שאיסורי הנאה שייכים לאדם, אף על פי שהוא מוגבל בשימוש ואינו יכול למכרם. והוא מקשה על שיטת הראב"ד, שאתרוג שיש בו מוגבלות ממונית אינו בגדר "לכם", ממעשר שני לרבנן, דאף על גב דהווי ממון הדיוט, אינו יכול למכרו, שחייב לאכלו בירושלים, ובכל זאת "לכם" קרינא ביה - הרי מוכח שדין ממון היינו בעלות ממש, ולא יכולות ממוניות.[3]

טבל

לאור הנ"ל נוכל להבין את שיטות הראשונים בדין טבל.

רש"י (לה. ד"ה ומאן דבעי) כותב שלפי הסלקא דעתך ש"מאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה", תכשיר דעה זו אתרוג של טבל - שהרי יש בו איסור אכילה, אך לא איסור הנאה, ולכן אין סיבה שלא יהיה בו דין ממון.

התוספות (ד"ה אתיא), לעומתו, מדייקים ממחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה בעניין אתרוג של דמאי, שבטבל כולי עלמא מודו שפסול, ועל כן הם מפרשים שאמנם אין באתרוג של טבל דין ממון, אך מסיבה אחרת: "דהוי כמו אתרוג דשותפין, שיש לכהן וללוי בו חלק". הסבר זה מעורר קושי, שכן בדיני ממונות ממש אין לכוהן חלק בטבל, כיוון שעדיין לא נקרא שם תרומה עליה. ונראה להסביר על פי מה שפירשנו: "דין ממון" אינו רק בעלות, אלא שליטה ממונית; וכיוון שחייב להפריש מן הטבל תרומה ולתתה לכוהן, נמצא שלמעשה אין לו שליטה ויכולת ממונית מלאה באתרוג, ואין זה בגדר 'לקיחה לכם'. החידוש שבתוספות הוא שהיה מקום לחשוב שהחיוב להפריש תרומה ולתת לכוהן הוא מצווה בעלמא, אך לבעלים יש שליטה ממונית מלאה; קא משמע לן התוספות שזהו מעין שעבוד ממון (ויש להסתפק לשיטתם אם מותר להשאיר פירות בטבלם - לא להפריש ולא לתת לכוהן, ואכמ"ל).

והרמב"ן (בהשגותיו על הלכות לולב לראב"ד, בתוך: תשובות ופסקים להראב"ד, מהד' הרב קאפח, עמ' לז) חולק וסובר שטבל כשר למצווה להלכה, כיוון שיש לו דין ממון בו.

ב. לפי שאין בה היתר אכילה

מחלוקת רש"י והרמב"ם

כפי שראינו, רש"י מפרש גם מאן דאמר זה כמבוסס על הצורך ב"לכם", המתפרש לפי דעה זו לא במובן הממוני, אלא במובן של יכולת שימוש. הרמב"ם בפירוש המשניות (פ"ג מ"ה), לעומתו, מפרש שהיתר אכילה הוא דין בשם פרי:[4]

ערלה ותרומה טמאה הן מכלל הדברים הטעונין שריפה כמו שנתבאר בזרעים ולפיכך הוא פסול שהרי אמר ה' 'פרי' ואלה אינם ראוים לאכילה בשום פנים.

ברור שהצורך ב"שם פרי" שמחדש כאן הרמב"ם הוא ייחודי לאתרוג, ואינו שייך בלולב, הדס וערבה. ברם, נראה שגם לפי רש"י, אין איסור אכילה בלולב מפקיע ממנו דין "לכם", שכן דין זה מחייב, לפי פירושו לשיטה זו, שיהיה "ראוי לכם בכל דרכי הנאתו", ויש להניח שאכילה נחשבת 'דרך הנאה' רק בדבר העומד לאכילה.

מכל מקום, הנפקא מינה הברורה ביותר בין שיטת רש"י ושיטת הרמב"ם היא בנוגע לשאר ימי החג: דין "לכם" נוהג רק ביום הראשון, בעוד שדין בהגדרת החפצא של אתרוג - שצריך להיות פרי - ינהג כל ימי החג.

טבל

רש"י כותב (לה: ד"ה מאי טעמייהו) שבטבל אין היתר אכילה; נראה שאף על פי שיכול לאכול את הטבל על ידי שיתרום, מכל מקום, כל זמן שלא תרם אין בו היתר אכילה. הרמב"ן (בהשגותיו על הלכות לולב לראב"ד) חולק וסובר שאתרוג של טבל כשר, כיוון שיכול לאכול על ידי תיקון. דעת הרמב"ן נראית סבירה אם נפרש כרש"י, שפסול "אין בה היתר אכילה" נובע מדין "לכם": לפי פירוש זה, מקור הפסול אינו עצם איסור האכילה, כי אם ההגבלה בשימוש; ואם כן, מאחר שבפועל אין מניעה לבעלים לאכול - שהרי יכולים הם לתרום, ואין מעכב בידם לעשות כן - סביר שגם לפני התרומה אין לראות טבל כדבר ששימוש הבעלים בו מוגבל.

מעשר שני בגבולין

התוספות (לה. סוף ד"ה לפי) כתבו שניתן היה להביא כנפקא מינה בין הדעות גם מעשר שני בגבולין - משמע שלדעתם חשיב מותר באכילה, והיינו משום שאף על פי שאסור לאכול מעשר שני בגבולין, מכל מקום יכול להעלותו לירושלים. ייתכן שתוספות חולקים על רש"י וסוברים כרמב"ן, שכל שיכול לאכול על ידי תיקון חשיב יש בו היתר אכילה ובגדר "לכם". אך נראה שאפשר לחלק. בטבל התיקון הוא בגוף החפצא, לכן סובר רש"י - ואולי מסכימים גם התוספות - שקודם שתיקנוֹ חשיב חפצא שאין לו בו היתר אכילה. אך הבאת מעשר שני לירושלים אינה חלות בחפצא ואינה שינוי בשם החפצא; לכן סביר שמעשר שני מחוץ לירושלים נחשב כבר עתה כיש לו בו היתר אכילה, על ידי שיעלנו לירושלים.

מסתימת לשון הרמב"ם (פ"ח ה"ב) משמע שמעשר שני בגבולין פסול. והדבר מסתבר אי אזיל לשיטתו בפירוש המשניות. שהרי סברת הרמב"ן והתוספות שייכא רק לפי הגדרת רש"י, שהפסול הוא ביכולת לאכול, ואז שייך לומר שיש לו יכולת שכזו על ידי העלאה לירושלים. אך לפי הרמב"ם, כדי שיהיה לאתרוג שם פרי עליו להיות אכיל, וכיוון שאינו ראוי לאכילה עתה, במקומו - אין עליו שם פרי.

תרומה טהורה

המשנה מכשירה תרומה טהורה לאתרוג. רש"י (לה:) פירש:

הרי יש בה היתר אכילה - לכהן. וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן, הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן.

ואילו בתוספות (שם ד"ה דאי) כתבו שתרומה חשיבא יש בה היתר אכילה, הואיל ומותרת לכוהן.

ונראה שחולקים. לפי רש"י, מן הדין דרוש היתר אכילה למי שנוטל את האתרוג. לפיכך תרומה, שאסורה לישראל, אמורה הייתה להיות פסולה לו - אלא שהוא עצמו יכול להאכילה לאחד מבני ביתו: לבן בתו כוהן. ואם תאמר: סוף סוף, הרי אין לו היתר אכילה בה! יש לומר שרש"י לשיטתו, שהיתר אכילה הוא מדין שליטה, כלומר: אין צורך בהיתר אכילה ממש, אלא ביכולת שימוש בהנאת האכילה; לכן די במה שהוא מאכיל את האתרוג לאחד מבני ביתו הסמוך על שולחנו, כי הדבר מראה שיש לו בעלות על האכילה.

התוספות, לעומת זאת, סוברים שאין צורך בכל זה, כי עצם העובדה שתרומה אינה אסורה באכילה לכול, אלא מותרת לכוהנים, מכשירתה למצווה לכל אחד. לפי הגדרת הרמב"ם נראה ברור שכן הוא, שהרי אין זה מסתבר ששם פרי יחול ביחס לאדם אחד ולא ביחס לאחר, ולכן אם כוהנים אוכלים תרומה - יש לאתרוג שם פרי. אך נראה שהתוספות אינם חולקים על פירוש רש"י לדין "אין בה היתר אכילה", ובכל זאת הם סוברים שמאחר שבעצם התרומה מותרת באכילה, אין מניעת הישראל באכילה מפקיעה "לכם" מגוף הפרי.

מלשון הרא"ה (על אתר) והר"ן (יז. בדפי האלפס) משמע שרק כוהן יוצא בתרומה. וזהו כשיטת רש"י, שדרושה שליטה ממונית בהיתר האכילה; אלא שהם אינם מקבלים שהאפשרות להאכיל לאחד מבני ביתו נחשבת שליטה מספקת. וכן נטה להחמיר במאירי.

דמאי

בית הלל מכשירים אתרוג של דמאי. הגמרא שואלת "מאי טעמא דבית הלל?" ומסבירה:

כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה, השתא נמי 'לכם' קרינא ביה (לה:).

תוספות (שם ד"ה דאי) כתבו, כשיטתם, שתירוץ זה לאו דווקא:

לא הוה צריך להאי טעמא, אלא משום דיש בו היתר אכילה לעני, כמו בישראל דנפיק בשל תרומה דחזי לכהן.

ברם, מרן הגרי"ד זצ"ל ביאר שהיה מקום להבדיל בין דמאי לתרומה. תרומה מותרת לכוהן, וביחס אליה ניתן לאמץ את שיטת התוספות, שהיתר לחלק מהאנשים מגדיר את הפרי כיש בו היתר אכילה. דמאי, לעומת זאת, הוא (לפי ההווה-אמינא של שאלת הגמרא) בעצם טבל דרבנן, וצריך להיות אסור לכולם, ומה שהתירו לעני ואכסנאי הווי היתר של שעת הדחק, כלומר: לא שהחפצא מותר, אלא שהתירו בשעת הדחק. לפיכך אין לראות באתרוג של דמאי דבר שעקרונית יש בו היתר אכילה, והגמרא נזקקה לתירוץ שיכול לאכול על ידי הפקר כדי לומר שיש בו יכולת אכילה.

(את מסקנת הגמרא פירש מרן הגרי"ד זצ"ל כאן ובכל מקום ש"כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה" אינו רק יכולת אכילה, אלא ראיה שדמאי כלל אינו בגדר מאכלות אסורות - אף לא מדרבנן - ואיסורו הוא במעשה האכילה, ולא איסור חפצא. לפירושנו, שהדגשנו שהפסול אינו בשם איסור של הפרי אלא בחיסרון ביכולת השימוש, אין צורך בזה. אבל לשיטת הרמב"ם, שהפסול הוא בשם פרי, פירוש הגרי"ד הוא נכון, ודמאי שונה גם ממעשר שני בגבולין: שָם החפצא בינתיים אסור, בעוד שבדמאי החפצא מותר, ודו"ק).

הערות נוספות בסוגיה

א. תוספות לה. ד"ה לפי: סוף התוספות אינו מובן, עיין מהרש"ל ומהרש"א. אך בתוספות הרא"ש הקטע מופיע כדיבור נפרד, ומוכח שם שהתוספות סוברים שמעשר פירות דרבנן וזה יסוד קושייתם, וכגרסת המהרש"א. נמצא שלפי התוספות, מעשר שני מדרבנן פסול מדרבנן למאן דאמר "לפי שאין בה דין ממון". לכאורה הדבר תלוי בשאלה המפורסמת אם ממונות מדרבנן חלים גם מדאורייתא. אך ניתן לחלק בין קניין דרבנן לבין ממון גבוה מדרבנן, שאין כאן תקנה ממונית - שיש לומר שחלה מדאורייתא מדין הפקר בבית דין הפקר - אלא תקנה בדיני מעשר.

ב. לדברי התוספות והריטב"א בסוגייתנו יש השלכות להבנת דין כתותי מיכתת שיעוריה, ואכמ"ל.

לשיעור הבא

השיעור הבא יעסוק בפסולי הגוף באתרוג: חזזית, ניטל, ניקב וכושי. יש להמשיך בגמרא עד המשנה הבאה (לו:). מקורות נוספים:

א. נטלה פטמתו - סיכום יפה לכל השיטות במאירי.

ב. רמ"א סימן תרמ"ח סעיף ז, מגן אברהם סימן תרמ"ט ס"ק יז.

ג. ניקב - ראב"ד הלכות לולב עמ' יח-יט. רמב"ם.

ד. כושי - ראב"ד שם.

תנו דעתכם: א. מה הפסול בכל מקרה ומקרה (חזזית, ניטל, ניקב וכושי)? ב. מה שייכות יש למושג "טרפה" באתרוג?

 

 


[1] גרסת הראב"ד שונה, ולפיה פסולם משום מצווה הבאה בעברה. לבירור שיטתו עיין רמב"ן וריטב"א.

[2] המקום המפורש ביותר בריטב"א בעניין זה הוא בסוגייתנו כאן. ועיין גם חידושיו לקידושין נו: ד"ה ערלה.

[3] שיטת הריטב"א בביאור הסוגיה אינה מעניינו של שיעור זה, אך להשלמת התמונה נביא בקצרה את ביאורו למסקנה. הוא מפרש כי בפסול "אין בה היתר אכילה" - המוסכם על הכול למסקנת הסוגיה - הכוונה לאיסור אכילה, ופסול משום "כתותי מיכתת שיעוריה". ואילו התוספת של רב אסי "לפי שאין בה דין ממון" אינה מתייחסת כלל לערלה, אלא רק למעשר שני אליבא דרבי מאיר, שהוא ממון גבוה - וכפי שעולה מדבריו בקושייתו על הראב"ד, שלדעתו "לכם" היינו בעלות ממש.

[4] הריטב"א, כאמור (הערה 3), מפרש כי "אין בה היתר אכילה" היינו איסור הנאה, והפסול הוא משום כתותי מיכתת שיעוריה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)