לוו עלי ואני פורע

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי


 

דף יומיומי

ביצה דף טו, "לוו עלי ואני פורע"

הסוגייה הראשונה בפרק השני עוסקת בהלכות עירוב תבשילין. בעיון מחר ישנה התייחסות לחלק מעקרונותיה של סוגיה זו. את עיוננו היום נייחד לענייני דיומא.

הגמרא בדף טו ע"ב דורשת דרשה מרחיקת לכת:

"מאי "כי חדות ה' היא מעזכם" (נחמיה ח, י)? אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע".

פשטות הדברים היא, שאף מי שאינו יודע כיצד יפרע את חובותיו והלוואותיו - לא יחשוש מהלוואה לכבודו של היום הקדוש, וריבון העולמים ימציא לו ממון לפירעון החוב. רש"י כאן כתב:

"חדות ה' - שמחה שאתם עושים בשביל הקדוש ברוך הוא - הרי היא מעוזכם, היא תעזור אתכם לשלם הקפותיכם ומלוותיכם שתלוו בשבילה".

רש"י מסביר, שמכוח השמחה ניתן יהיה לזכות ולפרוע את ההלוואות. רבינו חננאל הדגיש, שאין מדובר על סיוע בדרך נס, אלא על סיוע בדרך הטבע:

"והאמינו אזמין לכם ברכה במעשה ידיכם כדי שתפרעו מה שלקחתם בהלואה".

האמנם דרך נכונה היא לקחת הלוואות ללא כיסוי? האם כבוד שבת או יום טוב מחייב לסמוך על הנס? התוספות כאן מעירים על סתירה חזיתית בין מימרה זו, ובין דבריו הידועים של ר' עקיבא (שבת קיח ע"א; פסחים קיב ע"א):

"רבי עקיבא היא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות".

ר' עקיבא מבקש למנוע נטילת הלוואות וצדקה ללא אחריות, וסבור שיש להקל בכבוד שבת ולא להזדקק לבריות.

תירוצם של התוספות לסתירה זו עמום, וכל האחרונים נלאו ליישב כוונתם. הגישה הפשוטה ביותר היא שהתוספות אכן סבורים שיש להעדיף את מימרתו של ר' עקיבא על פני דברי ר' יוחנן בסוגייתנו. לאמור - מי שיודע שלא תהיה לו אפשרות לפרוע, יעשה שבתו חול. מי שסבור שתיתכן אפשרות להחזרת ההלוואות, רשאי לקחת אותן, והקב"ה יעזרהו בפרעון.

דרך אחרת ליישוב הסתירה הציע המאירי:

"לעולם יהא אדם זהיר בכבוד שבת ויום טוב... ומכל מקום יזהר שלא יצטרך לבריות... אבל קידוש היום אפילו מי שאין ידו משגת ישתדל כפי יכלתו, אמר הקדוש ברוך הוא בני לוו עלי בקדוש היום ואני פורע".

לדעת המאירי, יש לחלק בין כלל צרכי השבת, שבהם נקטינן "עשה שבתך חול", ובין קידוש היום, שלשמו ראוי לקחת הלוואה ולהאמין בה' שיסייענו בפירעון.

יש שהציעו הבחנה אחרת, בין קדושת שבת וקדושת יום טוב. בשבת ישנה מצות עונג בלבד, וביחס אליה הורה ר' עקיבא שלא להזדקק לבריות (והרי במצבים מסוימים אף הותר להתענות בשבת!). מאידך, ביום טוב ישנה מצות שמחה המתקיימת בבשר וביין, ועל כן הורנו חז"ל "לוו עלי ואני פורע".

רבי יעקב יוסף מפולנאה, תלמידו הגדול של הבעל שם טוב וידידו של המגיד ממעזרטיש, נדרש לקושיית התוספות בעשרות (!!) מקומות בספריו: תולדות יעקב יוסף, כתונת פסים, בן פורת יוסף. בכל אותם מקומות הוא מביע את אותו רעיון (בשמו של המגיד ממעזריטש), ונצטט שני קטעים:

"וענין אמונה ובטחון, שמעתי ענין נאה מהרב המגיד מבאר, על מה שהקשו התוספות דאמרינן לוו עלי ואני פורע, והא אמרינן עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ... ואמר הוא עליו השלום דלא קשה מידי, כי יש מדריגות שונות בכל אדם לפי בחינתו והאמנתו ובטחונו בו יתברך, שאם הוא במדרגה זו של האמנה ובטחון, ותופס דעה זו לענג שבת ויום טוב בטענה זו שאמר הקדוש ברוך הוא לוו עלי ואני פורע, והאדם המאמין בזה ובוטח בו יתברך ללוות, ודאי ה' יתברך פורע. ויש אדם שאינו במדריגות בטחון ואינו רוצה ללוות מן אחרים אחר שאין לו משלו, באומרו הלא אמרו ר"זל עשה שבתך חול וכו', אז אחר שתופס דיעה זו כך הוא האמתי לפי בחינתו, והבן, ודברי פי חכם חן.
"כי כבר כתבנו כמה פעמים בענין ביאר קושית התוספות דביצה ... והעולה, כי יש ב' סוגי אנשים: א' שנוהג על פי הטבע, בזה אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות; סוג ב' הנהגתו למעלה מהטבע, בזה אמרו לוו עלי ואני פורע".

עומדים אנו בערב חג החירות, שעות ספורות לפני ליל הסדר. בהעדר קורבן פסח, רק אכילת מצה היא מצוה מדאורייתא. בזוהר הקדוש (פרשת תצוה) מבואר, שהמצה היא "מיכלא דאסוותא" - לחם רפואה. הזוהר מסביר, שמנוהג שבעולם אמורים לאכול חמץ, ואולם בני ישראל בשעת היציאה ממצרים היו במצב של חולי - חולי האמונה, ולכן נדרשו להשתמש ב"תרופה" זו:

"כך כד נפקו ישראל ממצרים לא הוי ידעי עקרא ורזא דמהימנותא אמר קודשא בריך הוא יטעמון ישראל אסוותא ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא.
תרגום: כך כאשר יצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים עיקר וסוד האמונה. אמר הקדוש ברוך הוא: יטעמו ישראל רפואה, ועד שלא יאכלו רפואה זו [=מצה], לא יאכלו מאכלים אחרים [=חמץ]".

בליל הסדר אנו זוכים לטעום את טעם האמונה, טעם היציאה אחר הקב"ה למדבר בדרך להר סיני ולארץ ישראל.

המגיד ממעזריטש והתולדות יעקב יוסף לימדונו כי ישנם סוגים שונים של בני אדם, הנבדלים בחומרתה של "מחלה" זו של חסרון האמונה. ליל הסדר הוא ההזדמנות להתרפא ממחלה זו, ולהתעלות, להשתפר ולהתעצם בעניין חשוב זה; זהו הלילה שבו כל אחד ואחת מאיתנו מסוגל להתעלות לדרגת "לוו עליי ואני פורע"; זהו ליל האמונה.

הרב אביהוד שורץ