לוח שנה ירחי-שמשי

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

ערכין דף ט - לוח שנה ירחי-שמשי

הסוגיה בדף ט עוסקת בעניינים הנוגעים לעיבור שנה. אין כאן המקום להיכנס לפרטי החשבונות הנזכרים בסוגיה, ועל כן נדון באופן כללי יותר בנושא. המשנה בדף ח עמוד ב מתייחסת למספר החודשים המלאים והחסרים בכל שנה. השוני בין החודשים המלאים והחסרים נובע מכך שאורך חודש הלבנה בפועל הוא כעשרים ותשעה ימים וחצי. על כן, כדי להימנע מסטייה נוספת בין הלוח העברי, הקבוע על פי הלבנה, לשנת החמה, כמחצית מחדשי השנה הם בני שלשים ימים ואילו יתר חדשי השנה הם בני עשרים ותשעה ימים.

בזכות עיבור השנה והשינוי באורך החודשים, לוח השנה העברי הוא לוח ירחי-שמשי: הוא מבוסס על הירח המתחדש אחת לשלושים יום, אך קשור גם לעונות השנה הקבועות, התלויות בלוח השמשי.

הגרי"ז מבריסק (בחידושיו על הרמב"ם, הלכות קודש החודש פרק ד הלכה ז) עומד על מחלוקת יסודית בין הראשונים בביאור דרישה זו לחיבור הלוח הירחי עם הלוח השמשי. מדברי רש"י ותוספות בסוגיות שונות מוכיח הגרי"ז:

"...דעצם הדבר שהמועדות יהיו בזמן אביב ופירות האילן הוא מדאורייתא".

כלומר, ההתאמה ללוח השמשי באמצעות הוספת חודשים וימים קשורה לשלושת הרגלים. התורה מציינת את העונה החקלאית שבה חל כל אחד מן הרגלים (האביב, הקציר והאסיף), והעונות החקלאיות תלויות, כמובן, בלוח השנה השמשי.

מהרב יואל בן נון שמעתי, שדרישה זו לחיבור הרגלים לעונות החקלאיות מבטא את עומק הזיכרון של יציאת מצרים. דור הבנים הנכנס לארץ הופך לדור חקלאי, בשונה מ"אוכלי המן" שבמדבר. הבנים מוכנים לעסוק בלימוד ההיסטוריה במהלך חודשי החורף, שבהם אין עבודה בשדה. אך ב"עונות הבוערות" - הקציר והאסיף - אין זמן לסיפורים, כעת יש לעבוד בשדה!

ובכן, אומרת התורה, דווקא בזמנים אלה יש להעלות את זכרון יציאת מצרים. שבעה ימים של שביתה ממלאכה בחג הפסח, ושמונה ימים בחג הסוכות, נועדו להזכיר את יציאת מצרים, אשר מהווה, למעשה, תנאי בסיסי לקיומנו בארץ. זכרון יציאת מצרים - לשם קבלת עול מלכות שמיים במתן תורה - הוא אשר מקנה לישראל את הזכות לשבת בארץ, ולעסוק בה בעבודת האדמה. לכן, כאמור, דווקא בעיצומן של העונות החקלאיות העמוסות ביותר, קבעה תורה מועדים זכר ליציאת מצרים.

כל זאת, כאמור, במסגרת דעת רש"י והתוספות. אך בדעת הרמב"ם מציע הגרי"ז הבנה אחרת. כך כתב הרמב"ם בהלכה הראשונה מהלכות קידוש החודש:

"חדשי השנה הם חדשי הלבנה ... והשנים שאנו מחשבין הם שני החמה שנאמר שמור את חודש האביב".

מהלכה זו וממקורות נוספים למד הגרי"ז:

"דיסוד הך מילתא דחודש האביב אין זה רק דין של מועדות, אלא הוא דין הנאמר על כל השנה, שהשנה תהיה שנת החמה, דכמו דנאמר דינא בחדשים שהם תלויים בלבנה כך נאמר דינא בשנים שהם תלויים בחמה".

טענה זו, שאותה מייחס הגרי"ז לרמב"ם, תואמת את פשטות המילים: החודש תלוי בירח המתחדש, ואילו השנה היא דבר קבוע, אשר חוזר ונשנה פעם אחר פעם.

כידוע, אחד הגורמים המייחדים את לוח השנה העברי הוא סמכותם של חכמים לקובעו ולשנותו. במשנה שבסוגייתינו נאמר: "ולא נראה יתר על שמונה", וכבר תמהה הגמרא על לשון ייחודית זו. מסתבר, שקביעת הלוח אכן תלויה בעיקר בשיקול דעתם של חכמים, אשר "נראה" להם כך או אחרת.

אולם, למרות סמכותם הנרחבת של החכמים, ניתן לתפוס את לוח השנה גם כדבר קבוע, המהווה חלק בלתי נפרד מעולם הטבע שיצר הקדוש ברוך הוא. אפשר, שהרמב"ם מבקש לאזן בין שני הגורמים: הגורם המתחדש, והגורם הקבוע. שני הגורמים גם יחד, הם שיוצרים את לוח השנה העברי.

על דרך הדרש ניתן לומר, כי דבריו של הרמב"ם עשויים להיות מיושמים גם בתחומים אחרים בחיינו. הרצון להתחדשות הוא המניע ומפעיל את האדם. אך התחדשות מוגזמת עלולה להוביל לבלבול או לאנדרלמוסיה. כפי שמצאנו בלוח השנה הכללי, כך גם בלוח השנה האישי לכל אדם יש להשכיל ולמצוא את האיזון הנכון שבין החודש והשנה, בין הקיבעון וההתחדשות.

הרב אביהוד שורץ