דילוג לתוכן העיקרי

לך לך | לוט: האידיאליסט המובס

קובץ טקסט

זכותו של לוט

נפתח דווקא בפרשת וירא. כאשר מוזכרת הפיכת סדום ובתוך כך הצלתו של לוט, הדבר מנומק בתורה כך:

"וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱ-לֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט"                                                (בראשית י"ט, כט).

מפשטי המקראות משמע שלוט ניצל אך ורק בזכות אברהם ולא בזכות עצמו, ואכן כך ביאר הרד"ק:

"ויהי בשחת - אמר זה אחר שאמר וישכם וישקף להודיע כי בזכות אברהם הציל האל את לוט, כי אף על פי שהיה צדיק לא היה כל כך צדיק שינצל בזכותו, אם לא היה זכות אברהם".

אמנם, רש"י הביא נימוק אחר להצלתו של לוט:

"ויזכור א-להים את אברהם - מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה (יב יט) אחותי היא, ולא גילה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו".

כאן אברהם הוא רק רמז להתנהגותו הטובה של לוט. גם הרמב"ן מבין שללוט זכויות משל עצמו:

"ויזכור א-להים את אברהם וישלח את לוט - ענין הכתוב הזה, כי לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך, והוא שנאמר (לעיל יב ד) וילך אתו לוט, כי לצוות שלו הלך, ולכן היה לו זכות להצילו בזכות אברהם, כי בעבורו הוא גר בסדום, ולולי אברהם עודנו היה בחרן עם מולדתו, ולא יתכן שתבא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו".

מהי זכותו של לוט לפי הרמב"ן? המוכנות שלו ללכת עם אברהם, להיות חלק מה"צוות" של אברהם, והעובדה שמגורי אברהם בארץ קשורים להצטרפותו של לוט. לא ייתכן שלוט ייפגע בגלל אברהם אשר יצא במצוות קונו.

 

"לשוט בארץ באשר ילך"

כאן אנו חוזרים לפרשתנו – לוט מלווה את אברהם אבינו מתחילת הדרך. לוט הוא היתום שאברהם מכניס לביתו בגיל צעיר, בנו של הרן שנפטר. ילד שגדל באווירה של שליחות ומצטרף למסע של מציאת החזון. את החזון הזה הולכים אברהם ולוט להגשים, ובכל מקום הם מפיצים יחד את שם ה' ואמונת הייחוד.

זוהי ההליכה האקטיבית – "וילך אתו לוט". חלומותיו של אברהם הם גם חלומותיו של לוט, ויחד הם יוצאים במשימה לבצעם. לוט בינתיים הוא צעיר אידיאליסט שמוכן ללכת אחרי אברהם לכל מקום ולהקריב מעצמו למען הגשמת חזונו של אברהם. צעיר חדור מוטיבציה ושותף פעיל לתנועה הרעיונית שמנהיג אברהם; הוא מעוניין להמשיך יחד אתו במפעל המדהים הזה כשותפם של אברהם ושרה, "את הנפש אשר עשו בחרן".

הדבר מגיע לשיא בתובנה של אברהם – "אנשים אחים אנחנו", שותפים לחלום אחד. חז"ל דורשים מכאן בבראשית רבה (פרשה מ ד"ה כי):

"וכי אחיו היה, אלא שהיה קלסתר פניו דומה לו".

המשמעות העמוקה היא שותפות לחזון.

אם סוף סוף ישנן תכונות מוסריות כאלה מרשימות ללוט, עלינו לענות על השאלה מה בעצם גרם להתדרדרות כה דרסטית עד לסוף הטרגי שמתואר בפרשתנו. היכן חלה נקודת המפנה ומה גרם לה?

 

"כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו"

אך מתחת לפני השטח ישנם שינויים. הכסף שעשו במצרים הופך להיות שיקול ביחסי הקרבה:

"וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים: וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו"   (י"ג, ה-ו).

לוט מתחיל לחשוב על המעמד הכלכלי שלו. חז"ל במדרש על אתר מספרים על הסיבה האמתית שבגינה אברהם ביקש להיפרד מרועי לוט:

"ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט, רבי ברכיה בשם רבי יהודה ב"ר סימון אמר בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה, ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה".

לוט כמובן אינו גונב, אבל רועיו מסתובבים עם בהמות שאינן זמומות. המדרש אף מסביר את ההיגיון שבכך:

"היו אומרים להם רועי אברהם, הותר הגזל?! היו אומרים להם רועי לוט כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת, ואברהם פרדה עקרה ואינו מוליד, למחר הוא מת ולוט בן אחיו יורשו ואין אכלין מדידהון אינון אכלין".

ברגע שהכסף הופך להיות פרמטר, ברגע שהממון הוא פונקציה שלפיה האדם נמדד, הרי שגם אברהם נבחן לאורו של הרווח הפיננסי – הירושה. רועי לוט מביטים על אברהם כבעל פונקציה כלכלית, וממילא מתוך כך שהם רואים אותו  כאדם מבוגר, הם ממתינים למותו ולקבלת הירושה, ארץ ישראל והזכויות שהיא גוררת בעקבותיה.

אברהם עוד מנסה להזכיר ללוט ימי עבר באמרו "כי אנשים אחים אנחנו" – "חזור בך!", אבל לוט כבר "ויסע מקדם", כדברי מדרש בראשית רבה:

"ויסע לוט מקדם הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אי איפשי לא באברהם ולא בא-לוהו".

האידיאליזם של לוט מתחיל לדעוך, וכעת נפרדות דרכיהם של אברהם ולוט. לוט נעשה אידיאליסט מובס לאחר המפגש עם רווחה כלכלית משמעותית. אברהם רואה את הכסף כאמצעי, וממילא "ברכת ה' היא תעשיר", אך לוט רואה כבר את הכסף בתור מטרה.

לוט אינו בוחר בסדום כיוון שהיא מקום של תורה או כיוון שהוא מעוניין להשיבם אל ה'. הוא בוחר בסדום בגלל ההשוואה שעולה במוחו – "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר" (י"ג, י). העיר סדום מזכירה ללוט את "חוץ לארץ" – מצרים, בסדום יש פוטנציאל כלכלי מרשים בזכות היותה "כולה משקה".

בדומה לכך אנו מוצאים אצל בני ראובן וגד, שהעדיפו את המקנה שלהם והמרעה הטוב שבעבר הירדן על פני האידאל של קדושת הארץ שמעברו השני של הירדן, וכך מדגיש זאת המדרש (במדבר רבה כב):

"לב חכם לימינו זה משה, ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. אמר להם משה אינה כלום אלא עשו את העיקר עיקר: תחלה בנו לכם ערים לטפכם ואח"כ וגדרות לצאנכם. הוי לב חכם לימינו זה משה, ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד".

ואכן, משה מוכיח אותם על כך, ולבסוף הם מקבלים עליהם את האידאל של עזרה בכיבוש הארץ ומתחייבים לצאת כחלוץ לפני העם:

"וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה: טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד: וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר"   (במדבר ל"ב, כה-כז).

מתוך תפיסה כזו, אנו יכולים להבין את ההידרדרות הקשה של לוט עד שהוא נכנע לאנשי עירו הצרים על ביתו, וכך מספר הכתוב:

"טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה: וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם: וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו: וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ: הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי"                                               (בראשית י"ט, ד-ח).

מה הנימוק של לוט? "כי על כן באו בצל קורתי". לוט מוסר את בנותיו לזנות כדי לא לפגוע בשמו הטוב ובכבוד שלו כמכניס אורחים. זהו אחד הפסוקים הקשים ביותר בכל התורה כולה.

 

כסף – אמצעי או מטרה

תפיסה זו לא מתחילה רק אצל לוט, אלא נוכחת בכל סדום. הרדוקציה שאנשי סדום מבצעים מערכים לשווי כלכלי מופיעה גם אצל מלך סדום, שמציע לאברהם "תן לי הנפש והרכוש קח לך". מלך סדום בוחן את הדברים מנקודת מבטו של אברהם, ולדעתו, ברור שההצלה נעשתה בשביל הרווח הממוני. ממילא, הוא מבקש את הנפשות החיות שכבר אינן שוות, ומשאיר אצל אברהם את הכסף.

אבל אברהם אינו מקבל את ה"עסקה". הוא הציל את תושבי הארץ לא מתוך רצון ממוני אלא כחסד. מלך סדום אינו מסוגל להבין זאת. בהקשר אחר לגמרי, גם אחשוורוש אינו מסוגל להבין זאת, ולא מעכל כיצד יש מצב שבו "לא נעשה עמו דבר" ביחס למרדכי, והרי ברור שמרדכי יתבע את התמורה שמגיעה לו!

הגמרא בברכות (נו:), כשהיא עוסקת בניתוח החלומות, מבטאת את הביטוי הנכון לחומר בצורה הבאה:

"תנו רבנן, חמשה דברים נאמרו בשור... רכבו - עולה לגדולה. והתניא: רכבו - מת!

לא קשיא; הא - דרכיב הוא לתורא, הא - דרכיב תורא לדידיה".

כאשר האדם רוכב על השור, כאשר הכסף הוא רק אמצעי, האדם זוכה לגדולה. אבל אם האדם נכנע מתחת לשור, אם הכסף הוא להיות המצפן של האדם, הוא עתיד למות.

מסופר על החפץ חיים שנשאל פעם על כפילות בקשת "יראת שמים" בברכת החודש, והסביר זאת בכך שבאמצע האדם ביקש "חיים של עושר וכבוד". כאשר אדם זוכה לעושר, הוא חייב לוודא שוב שהוא אכן זוכה ליראת שמים, כיוון שניסיון זה קשה מאוד.

 

"תישאר צעיר לנצח"

לאמתו של דבר, האתגר לעמוד בחיים בורגניים מבוססים מתוך שפע כסף, ועדיין להישאר צעיר ונמרץ, הוא אחד האתגרים המשמעותיים, לא רק בהקשר של הניסיון הכלכלי. מעלתו הגדולה של אברהם היא יכולתו להישאר בעל חלומות וחזון גם בגיל מבוגר.

אמרו על ראש ישיבה אחד בהספד לאחר פטירתו, שהוא היה בחור ישיבה בן שמונים. הוא לעולם לא נח על זרי הדפנה, ולעולם לא הפסיק לחלום ולהתקדם. אחד האתגרים המשמעותיים של החיים הוא לא להתנוון עם התקדמות מעגל החיים.

אדם מתבגר ונעשה פחות בעל חלומות, נעשה כבד יותר, יוצא לטייל באוטובוס תיירים במקום ברגל, מתחיל להימנע מעשייה שדורשת מאמץ, הוא כבר אינו רוקד בשמחת תורה כפי שרקד פעם, והוא גם מרגיש פחות התלהבות בעבודת השם. האתגר הגדול הוא להתגבר על כך.

הדברים נכוחים לא רק לפרט אלא גם לכלל. החברה הישראלית צעירה, ועוד טרם מצאה את המנוחה ואת הנחלה. בתחילת הדרך היו קשיים משמעותיים, כלכליים וביטחוניים, אבל עם הזמן אנו מוצאים את עצמנו פוסעים בדרך נינוחה יותר. למרות שהאתגרים בתחומים אלו ממשיכים, עדיין יש יותר רווח המאפשר לנוח מעט. כאן ניצב אתגר בפני החברה הישראלית – האם תנצל את הכסף והזמן והמשאבים כדי להתמודד עם האתגרים שנותרו, או שתבחר חלילה לנטוש את העשייה ולהשתעבד לאל הכסף?

לוט האידיאליסט המובס הוא תמרור אזהרה. מצעיר נמרץ השותף לחלומותיו של אברהם הוא מידרדר עד שהוא מוכן למסור את בנותיו ובלבד שכבודו לא ייפגע. ההידרדרות אצל לוט נעשית כאשר הוא מגיע לשלב של ריבוי ממוני והעמדת הממון בתור אידיאל, אך הסכנה עצמה קיימת פעמים רבות, ואסור לנו כציבור מאמין ושומר מצוות לומר שהסיכון שלנו נמוך יותר.

ההתברגנות מאיימת גם עלינו, וחשוב לזכור את אחד מהפסוקים החשובים שבהפטרה – "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (ישעיהו מ', לא).

כאן נשוב לדברי הפתיחה שלנו. כאמור, דמויות רבות בספר בראשית נדרשות לגנאי ולשבח, ואף לוט ביניהן. יש דורשים שבלוט נשאר משהו מלהט הנעורים, והדברים מתבטא במוכנות להכניס אורחים גם במקום שאיש לא עושה זאת. בשכר דבר זה הוא ניצל. אך יש הדורשים אותו לגנאי לגמרי, ואז הצלתו היא בזכות אברהם. הוא ניצל, אך מסיים את חייו ללא הכסף והכבוד, שיכור ובודד במערה, לאחר פרשייה טרגית של גילוי עריות ושחיתות מוסרית.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)