לו - מעמד נשים ככוהנות

  • הרב ברוך וינטרוב

מעמד נשים ככוהנות (לו.-לו:)

א. מיעוט נשים מעבודות כהונה

בשני השיעורים האחרונים עסקנו בשתי עבודות שנשים נתמעטו מהן אף על פי שזרים כשרים בהן: סמיכה ותנופה. בשיעור זה נעסוק בשש המלאכות הכשרות בכוהנים בלבד: הגשות,[1] קמיצות, הקטרות, קבלות, מליקות והזאות. גם מהן נתמעטו נשים, אך כאן אין הכוונה למעט נשי ישראל, שהרי אף זכרי ישראל אינם כשרים בהן, כי אם את הנשים הכוהנות.

הרדב"ז בפירושו על הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש פ"ט ה"א) מקשה, מדוע דרוש פסוק או היקש לכל עבודה ועבודה; לכאורה די היה ללמוד על עבודה אחת, וממילא היינו יודעים כי הן נחשבות זרות ופסולות לשאר העבודות. החזון איש (נשים, קמח, לו. ד"ה וההגשות) שאל באופן חריף עוד יותר: לא צריך אפילו פסוק אחד למעט נשים, שהרי פינחס, שהיה מבני אהרן, לא שימש ככוהן עד שנמשח (ראה במדבר כ"ה, יג, וברש"י שם), ובנות לא נמשחו מעולם, ואם כן, ברור שהן נחשבות זרות.

לחזו"א ולרדב"ז תשובות דומות. לדעתם, היה צורך למעט נשים מכל עבודה בפני עצמה, שכן מעמדה של אישה כזרה אינו כה ברור כפי שנראה בתחילה, וישנם דינים מסוימים לגביהם אכן יש לה מעמד של כהונה, וכפי שנראה להלן.

ב. קבלת מתנות כהונה

סוגיה עיקרית בנושא זה נמצאת בחולין דף קלא:-קלב.. הגמרא שם דנה אם כוהנות יכולות לקבל זרוע, לחיים וקיבה - המתנות הניתנות לכוהן מכל בהמת חולין הנשחטת כהלכה, כנאמר:

וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה (דברים י"ח, ג).

בסוגיה מובאות שלוש דעות בפירוש פסוק זה:

א. לדעת עולא, "ונתן לכהן" כולל גם כוהנות.

ב. דבי רבי ישמעאל אמרו, ש"ונתן לכהן" מצד עצמו כולל גם כוהנות, אך מאחר שלמדנו לגבי עבודות כהונה כי דווקא "בני אהרן הכהנים", ולא בנות אהרן, "ילמוד סתום מן המפורש", ועל כן כוהנות אינן מקבלות זרוע לחיים וקיבה.

ג. דבי רבי אליעזר בן יעקב סוברים, שבדרך כלל "כהן" היינו כוהן זכר דווקא, אך כיוון שלשון כוהן נאמרה בפסוק פעמיים ("מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים... וְנָתַן לַכֹּהֵן"), ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, נתרבו גם כוהנות.

ניכר כי האמוראים נדרשים לשתי שאלות נפרדות: האחת, מה מעמד נשים בכהונה באופן כללי; והשנייה, האם יש דין מיוחד לגבי זרוע לחיים וקיבה. מבחינת השאלה הראשונה, דעת עולא היא שהמושג 'כוהן' כולל גם נשים; דעת דבי ר' אליעזר בן יעקב שאין הוא כולל נשים; ואילו בדעת דבי ר' ישמעאל יש להתלבט מה בדיוק משמעות הביטוי "ילמוד סתום מן המפורש", כלומר, האם המסקנה של מיעוט נשים מכלל עבודות כהונה היא שנשים אינן כוהנות, אף שמסברה היה מקום לחשוב כך, או שמא המסקנה היא שנשים נתמעטו מדיני כהונה - ולעניין זה ניתן ללמוד מתנות כהונה מעבודות המקדש - אך אין הן מאבדות את מעמד הכהונה שלהן.

נראה, שספק זה במסקנתו של רבי ישמעאל הוא שעומד ביסוד ספקם של התוספות על אתר (ד"ה דבי ר' ישמעאל), אם יודה ר' ישמעאל כי כוהנת הנמצאת עדיין בבית אביה ולא נישאה לזר יכולה לקבל מתנות כהונה (לאכול פשוט שהיא יכולה, קל וחומר מתרומה): אם מסקנת ר' ישמעאל היא למעט נשים לחלוטין מתורת כהונה, דומה כי אף קודם שנישאה לזר לא תוכל בת הכוהן לקבל מתנות כהונה; אך אם למסקנה יש לבת כוהן מעמד של כוהנת, אלא שישנו דין מיוחד הממעט אותה מקבלת מתנות כהונה, ייתכן שדין זה מתחיל דווקא לאחר הנישואין לזר.

ואכן, החזו"א טוען כי הלימודים השונים הבאים בסוגייתנו נצרכים דווקא למאן דאמר ש'כהן' משמעו גם כוהנת. המוציא נשים מכלל הכוהנים לחלוטין, אומר החזו"א, אינו נצרך למעט כל מלאכה בפני עצמה.

ג. ספקו של בעל "פרשת דרכים"

השאלה הבסיסית, אם למסקנה נחשבות בנות כוהנים כוהנות או זרות, עלתה גם באחרונים, וידועה כ'ספקו של בעל "פרשת דרכים"' (רבי יהודה רוזאניס, בעל המשנה למלך). הוא מביא את הספק בו אנו חוקרים ואת הנפקא המינה הנובעת ממנו בספר דרך מצוותיך חלק ג:

עוד אני מסתפק, במה שכתב הרמב"ם ריש פרק ט מהלכות ביאת המקדש, 'והקטירו בני אהרן' ולא בנות אהרן, אם עברו בנות אהרן והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששִמש, או דלמא דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה.

ספק זה הובא באחרונים נוספים (מנחת חינוך מצוה שצ אות א; אתוון דאורייתא סימן יט; ועוד), אך נראה שנחלקו בדבר כבר שני תירוצי התוספות. התוספות (דף לו: ד"ה חוץ) שואלים: מדוע דרושים פסוקים מיוחדים למעט נשים? והרי אפילו כוהנים זכרים אינם נחשבים כוהנים לעניין עבודה באין בגדי כהונה עליהם! והם מציעים שני תירוצים: האחד, שמדובר באישה שאכן לבושה בגדי כהונה; והשני, שמאחר שנשים לא נצטוו ללבוש, אין הן חשובות מחוסרות בגדים. ונראה לומר, שהתירוץ הראשון מניח שכוהנות הרי הן ככוהנים, ולוּ עבדו - היו עושות זאת בבגדים; הלימוד בא, אם כן, לומר שאינן עובדות, אך אינו מפקיע אותן מגדר כוהנות. התירוץ השני, לעומת זאת, מניח כי ודאי שאין הן נחשבות ככוהנים ואינן שייכות בבגדים, והלימוד בא לחייבן מיתה כזרים ממש.

ד. פסיקת הרמב"ם

כתב הרמב"ם ריש פרק ט מהלכות ביאת המקדש:

זר שעבד במקדש עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר 'והזר הקרב יומת' ... אי זהו זר? כל שאינו מזרע אהרן הזכרים, שנאמר 'וערכו בני אהרן' 'והקטירו בני אהרן': 'בני אהרן' ולא בנות אהרן.

האחרונים הנ"ל דייקו מלשונו, שנשים הרי הן זרות ממש ביחס לעבודת הקרבנות, ומשמע אפוא שאין להן מעמד כהונה כלל. אמנם לגבי מתנות כהונה פסק הרמב"ם:

הכהנת אוכלת המתנות אף על פי שהיא נשואה לישראל מפני שאין בהן קדושה. ולא עוד אלא הבעל אוכל מתנות בגלל אשתו. אבל חללה אינה אוכלת, שאין חללים בכלל כהנים (הלכות ביכורים פ"ט ה"כ).

כאן משמע להיפוך: בנות כוהן נחשבות כוהנות, ואוכלות על סמך מעמדן זה, כמוכח מפסול חללה. מן הרמב"ם עולה אפוא, כי נחיתותן של כוהנות במה שנוגע לעבודה וכדומה אינה מפני שאינן כוהנות, כי אם בגלל חסרון קדושה. נמצאנו למדים כי יש בכהונה שני דינים: עצם מעמד הכהונה, בו נשים שייכות, וקדושת כהונה, שאותה הן חסרות. להלן ננסה לבחון שני דינים אלו.

ה. קדושה שבטית וקדושה אישית

אמר שמואל: עשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל, הולד שתוקי. מאי שתוקי? אילימא שמשתקין אותו מנכסי אביו - פשיטא, מי ידעינן אבוה מנו? אלא שמשתקין אותו מדין כהונה. מאי טעמא? אמר קרא 'והיתה לו ולזרעו אחריו' (במדבר כ"ה, יג), בעינן זרעו מיוחס אחריו וליכא... זרעו מיוחס אחריו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא (יבמות ק:).

במקרה שמתאר שמואל, השתייכותו של הוולד לשבט הכהונה אינה מוטלת בספק - ודאי הוא שאביו כוהן. אמנם הוולד אינו יודע מיהו אביו, ובכך יש משום פגיעה בקדושתו האישית. זהות האב הִנָּהּ חלק מזהותו של הבן, וכוהן שאינו יודע מה שם אביו, גם אינו יודע מה שמו האישי. הרמב"ן מבאר בספר הזכות (יבמות טו. באלפסי), שהשיתוק מדין כהונה אינו פסילה מוחלטת, כי אם מניעה מעבודה על גבי המזבח, שהיא העבודה הדורשת קדושה אישית. אמנם הגמרא אומרת כי דינו של שמואל הוא מדרבנן, אך נראה שאין זה מפני שדין הקדושה האישית הוא מדרבנן, אלא מפני שהפגיעה בו אינה מוחלטת: אביו של הוולד הוא בוודאות כוהן, ומדאורייתא יש לו קדושה אישית, אלא שאין הוא יודע מה ייחוסו - מי אביו - ועל כן איבד מדרבנן קדושה זו.

דוגמה נוספת לחילוק זה ניתן למצוא בקידושין עט:. המשנה שם קובעת כי מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים, ושבו עם ילדים ואמרו כי אלו ילדיהם - הרי הם נאמנים. הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בדבר היקף הנאמנות:

אמר ריש לקיש: לא שנו אלא בקדשי הגבול, אבל ביוחסין לא. ורבי יוחנן אמר: אפילו ביוחסין.

ופירש רש"י על אתר, שלדעת ריש לקיש מוגבלת הנאמנות לקודשי הגבול בלבד, אך אין נאמן שישמשו בניו על גבי המזבח או שיינשאו בנותיו לכוהנים (כן פירשו את שיטתו בתוד"ה לא שנו, ועיין שם שרבנו תם חלק). הרי לפנינו חילוק נוסף בין השיוך לשבט לבין הקדושה האישית, הנובע מספק בזהותו המדויקת של האב. גם רבי יוחנן אינו חולק על האבחנה בין קודשי הגבול ליוחסין, אלא שלדעתו די בחזקה אף ליוחסין, וכדברי הגמרא: "ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מלקין על החזקות, שורפין וסוקלין על החזקות". כלומר: לדעת רבי יוחנן, חזקה הִנָּהּ בירור מוחלט, וממילא אין כל חיסרון בייחוס הילדים.

ממחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש עולה, כי מידת הוודאות הנדרשת לשיוך השבטי קטנה ממידת הוודאות הנדרשת לקדושה האישית. ייתכן שיש ללמוד מכך על מהותה של אותה קדושה אישית.

ו. זרעו מיוחס אחריו

בבואנו לדון בהיות פלוני כוהן, ניתן להצביע על שני גורמים העושים אותו לכוהן: ראשית, הוא נולד לשבט הכהונה; שנית, הוא כוהן בזכות עצמו. משל לדבר - שני גורמים עושים סוס לסוס: ראשית, היותו ולד לגזע הסוסים; ושנית, הוא עצמו סוס. כך, להבדיל, גם לגבי כוהן: דין אחד בהיותו כוהן הוא השתייכותו השבטית, ודין שני - קדושתו האישית.

מה עניינה של הדרישה "זרעו מיוחס אחריו"? נחזור לַמשל הנ"ל, ונחשוב על בעל חיים שנולד מזיווג בין סוס לסוסה, אך הוא נראה כחמור: אין ספק שהוולד שייך לגזע הסוסים - אך מצד עצמו אין הוא סוס, שכן אין לו תכונות 'סוסיות'. ובנמשל: מי שייוולד בוודאות לשבט הכהונה, אך הוא חסר 'תכונות כוהניות' מצד עצמו, הרי קדושתו האישית חסרה. והנה, אחת התכונות הנדרשות כדי שכוהן יוגדר ככוהן מצד עצמו וקדושתו האישית תחול, הִנָּהּ ייחוסו בן אחר בן. אין מדובר בייחוס לצורך ידיעת זהותו כבן לשבט הכהונה, כי אם בייחוס כדרישה בפני עצמה, דרישה הנובעת מן הפסוק שמביא שמואל - "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במדבר כ"ה, יג) - ממנו למדים כי כדי שייחשב זרעו, עליו להיות מיוחס אחריו.

כאמור, דין "זרעו מיוחס אחריו" הוא דרבנן בלבד, אך גדר הקדושה האישית הוא דאורייתא: מדאורייתא די שיהיה מיוחס אחר כוהן כדי לזכות בקדושה זו, וחכמים הרחיבו את הדרישה וקבעו כי יש צורך שיהיה מיוחס אחר אביו.

בכך תובן דעת ריש לקיש, כי החזקה מועלת לעניין השיוך השבטי, אך לא לעניין הייחוס. לדעתו, החזקה אינה כלי המברר את המציאות, כי אם אמצעי להכרעת הפסיקה, כלומר: בצווֹתהּ ללכת אחר החזקה, אין כוונת התורה שהמציאות אכן מתאימה לחזקה, אלא רק שבמצבי ספק עלינו לפסוק על פי החזקה. ממילא נוצר פער בין שאלת השיוך השבטי לבין שאלת הייחוס: שאלת השיוך השבטי היא שאלה הלכתית, אם הבן שלפנינו נחשב כוהן אם לאו, בעוד ששאלת הייחוס הִנָּהּ שאלה מציאותית - האם ניתן לומר בוודאות כי זהו אביו של הבן. לדעת ריש לקיש, חזקה אינה מסוגלת לפתור שאלות מציאותיות מעין אלו; על כן אין סוקלין על החזקות - שהרי חזקה אינה מעידה באופן ודאי על המציאות - ובהתאם לכך, גם אין מייחסין על פי החזקות. רבי יוחנן, כאמור, לא נחלק על החילוק בין השיוך השבטי לבין הקדושה האישית, אלא על מהותה של החזקה: לדעתו, החזקה אינה רק מכריעה את הדין, אלא גם מבררת את המציאות, וממילא ישנה ודאות לגבי ייחוסו של הבן.

ז. הייחוס למשיחה

ממה נובע הצורך בייחוס? במאמרו "כתר כהונה לזרעו של אהרן" (עלון שבות 150) מציע הרב משה ליכטנשטיין שקדושת כהונה קשורה למשיחה, ואין הכוהן קדוש אם לא נמשח בעצמו או נתייחס למשיחה. אהרן ובניו נתקדשו במשיחה, ואילו הכוהנים שבאו אחריהם זוכים בקדושת הכהונה על ידי הכניסה תחת אבותיהם. כדוגמה לכך הוא מביא את דברי הספרי (במדבר פיסקא מד) על כלי המקדש:

'וימשחם ויקדש אותם' (במדבר ז', א)... רבי אומר: למה נאמר, והלא כבר נאמר 'וימשח אותו ויקדש אותו' (שם), ומה תלמוד לומר 'וימשחם ויקדש אותם'? מגיד שבמשיחתן של אלו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא.

באופן דומה, יכולה משיחתם של הכוהנים הראשונים להועיל לבניהם אחריהם - אם הם אכן בניהם אחריהם.

לאור האמור לעיל נראה, כי נשים אכן שייכות לשבט הכהונה מצד היותן בנות לכוהן, ושייכוּת זו, הבאה מצד התולדה, אינה נפקעת אף בנישואין לישראל, וכדמוכח מרב כהנא ואמוראים אחרים, שהיו אוכלים בזכות נשיהם (חולין קלב.). אמנם חסרות הן את הקדושה האישית, מפני שקדושה זו תלויה במשיחה, וזו ניתנה דווקא לזכרים מבני אהרן:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ (ויקרא ח', ל).

ודוק: בעוד שכוהן שאינו מיוחס אחר אביו חסר את הקדושה האישית מדרבנן בלבד, הרי בת כוהן חסרה קדושה זו מדאורייתא, כי כאמור, אין היא יכולה להיות מיוחסת למשיחה, שניתנה לכוהנים זכרים בלבד.

על כן אוכלות בנות כוהנים במתנות הזרוע הלחיים והקיבה, כמבואר בחולין, אך אין הן עובדות במקדש, כדברי משנתנו. וכעת מובן גם מדוע נדרשו מיעוטים כה רבים: אמנם העובדה שאין לנשים קדושת כהונה ניתנת להילמד גם מכתוב אחד, אך את השאלה מתי דרושה קדושת כהונה ומתי די בהשתייכות שבטית יש לבחון בנפרד לגבי כל עבודה ועבודה.

ח. סיכום

ראינו כי במעמד נשים ככוהנות יש לכאורה סתירה: הן מקבלות את מתנות הזרוע הלחיים והקיבה, אך אינן עובדות על גבי המזבח. סתירה זו עוררה את שאלתו של הפרשת דרכים, אם נשים אכן נחשבות זרות לגבי עבודת המקדש, ועונשן מיתה, או שמא הן חשובות כוהנות, אלא שלא נתכשרו לעבודה כאחיהן הזכרים, והרי הן עוברות בלאו הבא מכלל עשה בלבד.

מלשון הרמב"ם דייקנו כי נשים אכן חשובות זרות לעניין עבודה, אלא שכעת עמדה בפנינו השאלה: מדוע, אם כן, מקבלות הן ממתנות הכהונה? גם כאן נסתייענו בלשון הרמב"ם, אשר חילק בין היות האישה כוהנת לבין היותה חסרת קדושה אישית.

על מנת לבאר חילוק זה, הסברנו כי יש להבדיל בין דיני הכוהן הנובעים מהיותו שייך לשבט הכוהנים, לבין דיניו הנובעים מהיותו כוהן בפני עצמו, שהם הקרויים קדושת כהונה. מן המימרות של שמואל וריש לקיש ראינו, כי אחת מתכונותיו של כוהן היא יכולתו לייחס עצמו באופן ודאי עד אהרן. הסיבה לכך, כפי שהבאנו בשם הרב משה ליכטנשטיין, היא שכוהן אינו כוהן אם לא נמשח בעצמו או שנתייחס למשיחה. ממילא מובן כי נשים חסרות פן זה, שהרי המשיחה יועדה לזכרים בלבד, ולא לנשים.

כללו של דבר, דיני כהונה הנובעים משייכות לשבט הכוהנים שייכים בנשים, בעוד שדינים הנובעים מקדושתו האישית של הכוהן אינם שייכים בהן.

מקורות לשיעור הבא:

מצוות התלויות בארץ

א. המשנה לו:-לז. והגמרא שעליה עד "בין בארץ בין בחוץ לארץ". האם מעבר להבדל המילולי בין שני הפירושים שנותנת הגמרא למושג "מצוות התלויות בארץ", יש גם הבדל מהותי?

ג. רמב"ן על אתר ד"ה והרי תפילין; ירושלמי קידושין פ"א ה"ח (מצורפים). האם יש הבדל בין המקור שמביא הבבלי לבין המקור שמביא הירושלמי?

ד. רמב"ן על התורה ויקרא י"ח, כה (מצורף). האם דברי הרמב"ן עולים בקנה אחד עם הבבלי או עם הירושלמי?

ה. קידושין לז., רמב"ן ד"ה מה עבודה זרה (מצורף); רמב"ם הלכות עבודה זרה פ"ז ה"א. היש בדברי הרמב"ם כדי לתרץ את קושיית הרמב"ן?

ו. בבא בתרא פא., תוד"ה למעוטי. מה יסוד המחלוקת בין סתמא דהתוספות לבין הרשב"א?

רמב"ן ד"ה והרי תפילין

"והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהו ביאה ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. פרש"י ז"ל: תפילין - דאשכחן ברבנן אמוראי דבבל דמנחי תפילין, פטר חמור - דבפטר רחם תלה רחמנא וחובת הגוף היא. ואינו נכון, דאיכא למימר רבנן דבבל מדברי סופרים הם חייבים ולא מן התורה, ומה שאמר פטר חמור חובת הגוף הוא, איני מבין טעמו, דאכתי לא קים לן הא. ואפשר שהקשו בדרך והא מעשים בכל יום שאנו נוהגין במצות הגוף אעפ"י שכתוב בהם ביאה.

אבל עיקר פירושא כדתני בירושלמי: 'אלה החוקים והמשפטים' - אלו הדינין, שומע אני 'בארץ', יכול אפילו תלמוד תורה ותפילין? כשהוא אומר 'ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה... ושמתם את דברי אלה על לבבכם וגו' והיו לטוטפת בין עיניכם ולמדתם אותם', הא למדת לתלמוד תורה ותפילין שנוהגים בין בארץ בין בחוצה לארץ, ומדקים לן תפילין נוהגין בחוצה לארץ וביאה האמורה בהן לאו למעוטי חוצה לארץ, ממילא שמענו לפטר חמור דכי הדדי כתיבי ואיתקוש, כך פי' רבותינו הצרפתים ז"ל".

ירושלמי קידושין פ"א ה"ח

"כתיב 'אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ'. בארץ אתם חייבים לעשות, אין אתם חייבים בחוצה לארץ. אדיין [= עדיין] אנו אומרים מצוות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ, יכול אפילו מצוות שאינן תלויות בארץ לא יהיו נוהגות אלא בארץ, תלמוד לומר 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וחרה אף ה' וגו', ושמתם את דברי אלה': אפילו גולים - 'ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם'. מה אית לך, כגון תפילין ותלמוד תורה, מה תפילין ותלמוד תורה שאינן תלויין בארץ נוהגין בארץ ובחוצה לארץ, אף כל דבר שאינו תלוי בארץ יהא נוהג בין בארץ ובין בחוצה לארץ".

רמב"ן על התורה ויקרא י"ח, כה

"ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ - החמיר הכתוב בעריות, בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות. והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ, אבל סוד הדבר בכתוב שאמר 'בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ה' עמו' וגו' (דברים ל"ב, ח-ט). והענין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר 'אשר חלק ה' א-להיך אותם לכל העמים' (שם ד', יט), כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב 'ושר מלכות פרס עומד לנגדי' (דניאל י', יג), וכתיב 'והנה שר יון בא' (שם, כ), ונקראים מלכים כדכתיב 'ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס' (שם, יג).

והנה השם הנכבד הוא א-להי הא-להים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר 'והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ' (שמות י"ט, ה), וכתיב 'והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לא-להים' (ירמיהו י"א, ד), לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל. והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו, ולכך אמר 'ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ' (ויקרא כ', כב), וכתיב 'ואֹמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' א-להיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים' (שם, כד), יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לא-להים ונהיה מיוחדים לשמו. והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלים עריות.

...ומן הענין הזה אמרו בספרי (עקב פיסקא מג): 'ואבדתם מהרה' (דברים י"א, יז) - אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה 'הציבי לך ציונים' (ירמיהו ל"א, כ), אלו המצות שישראל מצוינין בהם.

והנה הכתוב שאמר 'ואבדתם מהרה... ושמתם את דברי אלה' וגו' (דברים י"ז, יח), אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן: כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'. ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ): 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות' (דברים י"א, לא-לב) - ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה, וכך הוא בתוספתא דעבודה זרה (פ"ה ה"ב). וזו היא מחשבת הרשעים (סנהדרין קה.) שהיו אומרים ליחזקאל, רבינו יחזקאל עבד שמכרו רבו יש עליו כלום, שנאמר 'והעולה על רוחכם היֹה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן' (יחזקאל כ', לב).

וזו היא מצות יעקב אבינו לביתו ולכל אשר עמו בשעת ביאתם לארץ 'הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו' (בראשית ל"ה, ב). והשם לו לבדו נתכנו עלילות שמתה רחל בדרך בתחילת בואם בארץ, כי בזכותה לא מתה בחוצה לארץ, ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות, והיא היתה הנשאת באיסור האחוה. ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם בשכם ולא נגע בה בארץ כלל, מפני הענין שהזכרנו".

רמב"ן ד"ה מה ע"ז

"מה עבודה זרה מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחו"ל. תמיהא לי: והא ע"ז לאו הכא כתיבא שלא לעובדה, אלא לעוקרה ולשרש אחריה, ואימא בארץ, דכתיב 'אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם', דהא ודאי מעוטי ממעטינן בה לעוקר ע"ז שאין צריך לרדוף אחריה בחו"ל לגמרי, שאין צריך לעוקרה אלא מארץ ישראל. ואפשר משום דכתיב נמי התם 'לא תעשון כן לד' א-להיכם, כי אם אל המקום', ויש בכלל זה איסור במות אפילו בחוצה לארץ. וצ"ע".



[1] הרמב"ן והריטב"א על אתר מביאים את דעת רבנו תם, כי הגשה נחשבת עבודה ופסולה בזרים. אמנם בתוספות במגילה כ: ד"ה לקמיצה מובאת דעה חולקת, הסוברת כי הגשה כשרה גם בזרים, והאחרונים השאירו אותה בצריך עיון ממשנתנו (ראה למשל גיליון הש"ס שם). להרחבה ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך הגשה, בפרק "הכשרים והפסולים להגשה".