לחם משנה

  • רבני ותלמידי הישיבה

מאת יקיר רוטנברג 

שנינו במסכת שבת: "אמר ר' אבא: בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב: 'לחם משנה'"  (שבת קי"ז:).

 א. זכר למן

 הריטב"א שם נימק את דברי ר' אבא כך:  "זכר למן שהיה כפול, והוא הדין ליום טוב" [1]. לפי פירוש זה יוצא שביום שישי הכינו ארבעה כיכרות לחם, שהרי בכל יום הכינו מעומר אחד שני כיכרות, אחד לבוקר ואחד לערב, ואילו ביום השישי ירד להם "לחם משנה", שני העומר לאחד, ואם כן לכל אדם היו ביום שישי בבוקר ארבעה כיכרות, בסעודת ליל שבת - שלושה כיכרות, בסעודת יום השבת - שני כיכרות, ובסעודה שלישית נותרה כיכר אחת. לפי חשבון זה היה ראוי לברך בסעודת ליל שבת על שלושה כיכרות, בסעודת שבת על שני כיכרות, ובסעודה שלישית על הכיכר האחרון, אך לא נמצא כמנהג זה, אלא רק המנהגים הבאים [2]:

 א. לברך על שני כיכרות בערב ועל שניים בבוקר, ובסעודה שלישית - על כיכר אחת בלבד [3].

ב. לברך בכל שלוש הסעודות על שני כיכרות [4].

 "...וביום השישי אוכלין מהן אחד ונשאר שלשה, והיה להם לעשות משנה לערב בהכנסת שבת, אוכלין אחד כי דרך שלהם לאכול לחם לכל סעודה, ונשארו לשבת שני לחמים, והיה להם 'לחם משנה', וזה ראיה שאין בוצעין בשני ככרות במנחה בשבת... אמנם ראיתי מהר"ר מרינון שהיה בוצע בשני ככרות במנחה בשבת, וקיבלתי מה"ר אברהם וראייה מדאיתא התם, 'ראו כי נתן ה' לכם את השבת' וכו', אמ"ר יצחק אם יאמרו אליכם אומות העולם למה אתם משמרין את השבת, השיבו להם: ראו הנס, שבכל יום היה יורד לישראל מן פרידה אחת, ובשבת שתי פרידות (תנחומא ישן), כלומר שכל סעודה שיורדת בשביל שבת יורדת להם כפולה בלחמה, וכך היו עושין: ביום השישי שחרית, היו עושים מחצי העומר לחם אחד, וכשבאין לאפות את העומר, והיינו משני העומר לאחד בשביל שבת, היה כל חצי העומר נכפל לשני לחמים, הרי לך ששה לחמים מעומר וחצי, ובכל השלשה סעודות היו אוכלין שני לחמים, כי דרך לאכול בשבת יותר סעודות של חול, מפני נשמה יתירה. ולפי זה תמצא שהיה להם בשבת במנחה שני ככרות, והלכך יש לנהוג לבצוע משני ככרות גם במנחה"   (דעת זקנים מבעלי התוספות, בשלח ט"ז, כב).

 ב. שיטת הרמב"ם

 ר' אבא לא הזכיר שהדין של "לחם משנה" נאמר כזכר למן, וכך גם נראה מדברי הרמב"ם: "וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על היין ולבצוע על שתי ככרות" (פ"ל מהל' שבת ה"ט).

 1. "הגהות מיימוניות" שם נימק את דינו של הרמב"ם:

 "... וקרא ותלמודא משמע הכי: קרא - דמג' 'היום' דכתיב בקרא ילפינן שלש סעודות ולא מצינן חילוק ביניהם; ותלמוד - דהכי איתא בפרק כל כתבי: 'אמר ר' אבא, בשבת חייב אדם לבצוע על שני ככרות', הרי לא הזכיר שם אחת מן הסעודות ולא שתיים מהן... אלא אמר בשבת, דמשמע כל סעודות שבת, וטעמא אמרן משום 'לחם משנה'"  (הגהות מיימוניות, פ"ל אות ט).

 2.ייתכן שטעמו של הרמב"ם לדין "לחם משנה" הוא משום קיום דין עונג שבת, שאינו דומה מי שבוצע על כיכר אחת ואוכלה, לאדם הבוצע על שתי כיכרות, ויש לו מזון ברווח לכל סעודה. וכך ניתן לדייק ממקומה של הלכה זו בהלכות שבת: הרמב"ם פתח את הפרק האחרון בהלכות שבת כך:

"ארבעה דברים נאמרו בשבת - שניים מן התורה ושניים מדברי סופרים, והן מפורשין על ידי הנביאים; שבתורה - זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי נביאים - כבוד ועונג, שנאמר: 'וקראת לשבת ענג ולקדוש ה' מכבד'".

 הלכה ז: "איזהו עונג? - זהו שאמרו חכמים...".

הלכה ח: "מי שהיה ענוג ועשיר והרי כל ימיו כשבת, צריך לשנות מאכל שבת ממאכל חול".

הלכה ט: "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת... וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שני ככרות, וכן בימים טובים".

הלכה י: "אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לו".

 בהמשך ההלכות, עד סוף הפרק, דן הרמב"ם באיסורים הנובעים מעונג שבת: איסור הליכה בערב שבת יותר מג' פרסאות - "כדי שיגיע לביתו ועוד היום רב ויכין סעודה לשבת"; איסור תענית בשבת; האיסור לצור על עיר ולהפליג בספינה ג' ימים קודם שבת. והוא מסיים את ההלכות בפרק ל' (הל' יד): "תשמיש המטה מעונג שבת הוא".

 ג. שיטת המכילתא בחומש

 ב"תורה שלמה" לפרשת בשלח, אות קי"ח, מובא מדרש בשם המכילתא, ובו לימוד כללי על יום השבת, הכולל בתוכו את "לחם משנה" הנזכר בדברי ר' אבא:

 "כל מילי בשבת כפול: שני כבשים [5], מזמור שיר ליום השבת, לחם משנה, זכור ושמור, שני נרות" [6].

 הסבר מקורי מחדש הרב קוק בסידור "עולת ראיה", המסביר את הכפילות בשבת בעזרת הסיפור הידוע אודות רשב"י ובנו שהתחבאו במערה:

 "... אזלו טשו במערתא. איתרחיש ניסא, ואיברי להו חרובא ועינא דמיא, והוו יתבי עד צוואריהו בחלא. כולי יומא גרסי. בעידן צלויי, לבשי מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו.

איתבו תריסר שני במערתא... אתא אליהו וקם אפתחא דמערתא, אמר: 'מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה'... נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי... אמר: 'מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?!' ... כל מקום שנותנים עיניהם, מיד נשרף... יצתה בת קול ואמרה להם: 'להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!'.

 הדור אזול, איתבו תריסר ירחי שתא... יצתה בת קול ואמרה: 'צאו ממערתכם'... נפקו. בהדי פניא דמעלי שבתא, חזו ההוא סבא דהווה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: 'הני למה לך?', אמר להו: 'לכבוד שבת'. 'ותסגי לך בחד?' - 'חד כנגד זכור וחד כנגד שמור'. אמר ליה לבריה: 'חזי כמה חביבין מצוות על ישראל!'... יתיב דעתייהו  (שבת ל"ג:). 

רשב"י ובנו זוכים לחיות "חיי עולם" בתוך העולם של "חיי השעה", שבו הצרכים הדוחקים את קיומו של האדם כל שעה מחדש דוחים את עיסוקיו בדברים העומדים לנצח, שהם בבחינת "חיי עולם". כל אותם "חיי שעה" המחיים את האדם, מגיעים לר' שמעון בר יוחאי ולבנו דרך אותה נביעה תמידית של המעיין, ואין ב"חיי העולם" שלהם שמץ של "חיי שעה". ביציאתם מעולם שכולו נסי, אין הם מסוגלים להסכים למקומם היחסי של "חיי השעה" הדרושים לקיומו של האדם, אין הם מוכנים לקבל את אותן פעולות בסיסיות ומינימליות: להוציא לחם מן הארץ, לחרוש בשעת החרישה ולזרוע בשעת הזריעה - פעולות הכרחיות, הקיימות, בעל כורחו של האדם, גם במערכת שביסודה עומד יסוד "חיי העולם".

 בת הקול היוצאת וקוראת באוזני רשב"י ובנו "להחריב עולמי יצאתם?! חזרו למערתכם!", נשמעת בצורה חדה וברורה. אין מקום להסתכלות כזו על עולמנו, ומשום כך היא קוראת ואומרת: "חזרו למערתכם" - לעולמכם שלכם, לעולם הנסי שמחוץ לעולמה של בת הקול, שהוא עולמנו.

 לאחר מכן, כשנדמה שהפער בין רשב"י לבת הקול אינו יכול להתיישב, מצווה אותם בת הקול לצאת מן העולם הפרטי שהם חיים בו לעולמנו שלנו. אז מגיע תורו של מפגש מוזר עם זקן, שעל אף שנותיו הרבות יוצא מן הטבע הטבוע בו ורץ, כשהוא אוחז בידו שני ענפי הדסים. בעוד שבפעם הראשונה שיצאו מהמערה לא שאלו רשב"י ובנו לפשר מעשה האיכר - שמא הוא עושה מאונס את הפעולות החיוניות לקיומו, על מנת שיוכל לכלכל את עצמו ואת משפחתו ולעסוק בתורה - הרי שהפעם, במחזה שנגלה לעיניהם, רואים הם שפעולותיו של הזקן אינן עוד בבחינת "טבע", לא עוד סתם "חיי שעה" - גם הזקן יצא מטבעו, ויש בו קצת מאותו עולם נסי שממנו יצאו. התנהגות זו היא שגרמה לדו-שיח שהתפתח ביניהם.

 מדוע חל המפנה ביחסם של רשב"י ובנו לעולמנו דווקא בעקבות אותה מצוות עשה מדברי סופרים לענג את השבת? מה מצאו באותו מעשה פרטי של הזקן, שקשה להגדירו כמעשה המייצג של עולמנו, עולם שבו הבריות עושים מעשים היוצאים מטבעם לכבוד קדושת השבת, ואוחזים בידיהם שני דברים לעונג שבת: האחד - כנגד "זכור",  והשני - כנגד "שמור"?  ( - אחר התשובה הראשונה- "לכבוד שבת", לא נתיישבה דעתו של רשב"י. רק לאחר שענה הזקן: "חד כנגד זכור וחד כנגד שמור" - רק אז נתיישבה דעתו... )

 "בין השמשות הוא המעבר בין העבר לעתיד. הוא המקשר את החול לקודש ומורה על השפעת הקודש על החול על ידי קישורו. אף על פי שמצד ההרגשה החיצונה נראה, שהחול הוא מאד מגושם וירוד, מכל מקום יש בו כח פנימי, שרק בסקירה פנימית וחדה, הדומה לחוש הריח, שהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, יוכר עליו קדושתו. ואותו כח של פעולת הקודש על החול - הוא הפועל גם כן את הזריזות המעשית.  על כן בהגלות להם, בהדי פניא דמעלי שבתא, ההוא סבא שלא היה ראוי להמצא בקרבו כבר כח הזריזות למרוצה וחפזון, ומה שנה עליו טבעו להיות פעולת החיים כל כך נכרת עליו לקדושה - דהווא נקיט תרי מדאני אסא להריח בהם לכבוד השבת, בהוראה על הקדושה הרוחנית הצריכה לצאת מקדושת השבת. אמנם, תרתי למה ליה, אחד כנגד זכור - המורה על היחס של השבת לעולם החול, ואחד כנגד שמור - המורה על עצם שמירת השבת, כשהיא לעצמה... יתיב דעתייהו, ולא הצטערו עוד על חיי עולם הנקטעים בחיי שעה, בראותם שגם בחיי שעה, יש להם לישראל קישור אמיץ לחיי עולם"  (סידור "עולת ראיה", ח"ב עמוד מ"ו).

 בזה מבואר מדוע לא נתרצה רשב"י עד שראה את הקישור של החול והקודש בדמות הזקן הרץ לכבוד שבת - שמעשי היום יום שלו שואפים אל הקודש ומושפעים ממנו. רק בנוסף לפן האחר של השבת, העומד כשלעצמו, יכול לצאת אל הפועל הפן המשפיע על החול. רק כאשר נקודת המוצא של האדם היא בקודש - קודש שלא הושפע קודם מהחול - רק אז יכול החול שלאחר מכן לשאוף לעבר נקודת הקודש הבאה ולהיות מושפע ממנה. כך גם אצל אדם הראשון, שנולד בערב שבת כדי שייכנס מיד אל הקודש, ורק לאחר מכן יצא אל החול, כדי שגם בשבוע הראשון של חייו החול לא יעמוד כשלעצמו.

 על פי זה ניתן להסביר את המדרש (מדרש שמעוני בראשית א', פרשה טו) המסביר כי בריאת אדם הראשון הייתה ביום השישי כדי שייכנס לסעודה של מלך מיד. בהמשך מפרט המדרש מה אירע בכל שעה מיום בריאת האדם, ועל פי חשבון זה נותר הפרש של שלוש שעות בין הציווי ל"סעודה" לבין "הסעודה" עצמה - השבת. בפרק זמן זה חטא אדם הראשון: "תשיעית נצטווה, עשירית סרח". מן המדרש עולה, אם כן, כי חטאו של אדם הראשון לא יכול להתרחש אלא בזמן שעדיין לא ספג מקדושתה של השבת, וב"חיי השעה" שלו לא נבלעו עדיין "חיי העולם"...

 

הערות

 1. האחרונים קיבלו נימוק זה כנימוק מחייב להלכה, כדין חיוב נשים בלחם משנה, שאף הן היו באותו הנס (משנה ברורה סימן רע"ד סק"א). בתורת שבת (סימן רע"ד סוף סעיף ב) כתב שהיה צריך לעשות כיכרות עגולים, זכר למן שהיה עגול כזרע גד (רש"י על התורה), ולא מצא זכר למנהג זה, ונשאר בצע"ג.

2. ומנהג המקובלים על פי האר"י: לקחת י"ב כיכרות לכל סעודה, כנגד לחם הפנים.

3. המנהג שפשט באשכנז - להקל ולבצוע בסעודה שלישית רק על כיכר אחד שלם (סימן רצ"א סעיף ד ברמ"א, ומכל מקום כתב ד"יש להחמיר ליקח שנים").

4. דעת המחבר (שם) דבכל ג' סעודות צריך לחם משנה, וכן דעת הרמ"א לכתחילה.

5. "בשבת היו אומרים: מזמור שיר ליום השבת, במוספי שבת אומרים שירת האזינו וחולקין אותה לששה פרקים, כדרך שקורין אותה ששה בבית הכנסת" (פ"ו מהל' תמידין ומוספין ה"ט).

6. לפי זה ניתן ליישב את דינו של הרב גאנצפריד (קיצור שולחן ערוך סימן ע"ז סעיף יז), שכשאוכל בשבת פת הבאה בכיסנין קודם הסעודה הקבועה יש לקחת שתיים שלמות, והובאו דבריו בשו"ת "מנחת יצחק" (ח"ג סימן י"ג), שנתקשה בהסבר טעמו. וכן מנהג הנצי"ב לבצוע על שתי פרוסות (משיב דבר סימן כ"א) במקום שאין שם שלמות, ומקרי שפיר לחם, דזכר למן אין כאן, ומטעם "ענג שבת", נראה דצריך דווקא להכפיל את פתו, אם כן יש כאן גזרת הכתוב של "לחם משנה", אם מטעמו של ההגהות מיימוניות בלחם משנה, או מטעמו של המדרש לגבי כפילות בשבת. וכך פסק ערוך השולחן (סימן רע"ד סעיף ה).