לח: - קשירת התכלת

  • הרב אביעד ברטוב

קשירת התכלת / אביעד ברטוב

פתיחה

כיצד יש לקשור את התכלת יחד עם שאר חוטי הלבן? בשאלה זו נחלקו הראשונים, ובשיעור זה ננסה לעמת את השיטות השונות, ומתוך כך ננסה להבין מהו תפקיד התכלת שבציצית.

מונחי יסוד - שיטת הגמרא

הגמרא במנחות פורסת בפנינו את הקריטריונים השונים לקשירת ציצית:

"אמר רבא, שמע מינה: צריך לקשור על כל חוליא וחוליא... ואמר רבה, שמע מינה: קשר עליון דאורייתא... אמר רבה בר רב אדא אמר רב אדא אמר רב: אם נפסק החוט מעיקרו - פסולה. יתיב רב נחמן וקא אמר להא שמעתא....במה דברים אמורים - בתחילתו, אבל סופו - שיריו וגרדומיו כל שהוא... אמר רב הונא אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: תכלת שכרך רובה - כשרה, ואפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת - כשרה..." (מנחות לח: - לט.).

על מנת להקל על הדיון, נקדים ונבאר חמישה מונחי מפתח בסוגיה:

* כריכה - הפעולה בה מסובבים את אחת הפתילות סביב שאר הפתילות. בציציות שלנו זו הפעולה בה מסובבים את השמש, הפתיל הארוך מבין שמונת החוטים, סביב שאר החוטים.

* קשירה - הפעולה בה קושרים את הפתילות לבגד. קשר זה נקרא בלשון הגמרא 'קשר עליון', והקשר הנעשה בסוף הכריכה קרוי קשר תחתון.

* חוליה - מערכת המורכבת מקשר כריכה וקשר.

* גדיל - החלק בו נמצאים החוליות והקשרים.

* ענף - הפתילות היוצאת מן הגדיל.

מדברי הגמרא עולה שבציצית צריך להיות קשר עליון המחבר בינה לגוף הבגד, ונוספת לו חוליה אחת. בהמשך דבריה מונה הגמרא מספר הידורי מצווה:

"ונויי תכלת - שליש גדיל ושני שלישי ענף. וכמה שיעור חוליא? תניא, רבי אומר: כדי שיכרוך וישנה וישלש. תנא: הפוחת לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה; הפוחת לא יפחות משבע - כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה - כנגד שבעה רקיעין וששה אוירין שביניהם. תנא: כשהוא מתחיל - מתחיל בלבן, הכנף - מין כנף; וכשהוא מסיים - מסיים בלבן, מעלין בקודש ולא מורידין" (שם).

הגמרא מונה מספר הידורים:

* מניין הכריכות הנע בין 7- 13.

* יחסי האורך בין החוליות לפתילות המפוזרות הינו שני שליש ושליש (הרמב"ם אף מביא שיטה זו להלכה).

* צורת הליפוף - להתחיל בלבן ולסיים בתכלת.

עד כה קיבלנו מפה כללית של מבנה קשר הציצית, כעת ננסה להבין מהי המשמעות של כל אחד מן הפרטים.

הקשרים

הקשר הראשון בציצית מכונה קשר עליון[1]. בחשיבתו של קשר זה הפליג רבה בגמרא:

"אמר רבא, שמע מינה: צריך לקשור על כל חוליא וחוליא, דאי ס"ד לא צריך, הא דאמרי בני רבי חייא: גרדומי תכלת כשרין וגרדומי אזוב כשרין, כיון דאישתרי ליה עילאי אישתרי ליה כולה! דלמא דאיקטר. ואמר רבה, שמע מינה: קשר עליון דאורייתא, דאי ס"ד דרבנן, מאי איצטריך למישרי סדין בציצית? פשיטא, התוכף תכיפה אחת אינו חיבור! אלא שמע מינה: דאורייתא. אמר רבה בר רב אדא אמר רב אדא אמר רב: אם נפסק החוט מעיקרו - פסולה" (שם).

על-מנת לשמור על צורת הגדיל של הציצית, יש לקושרו בתחילתו, וגם לאורכו בין כל חוליה. כך עולה מתוך המימרא של בני רבי חייא האומרים שגרדומי תכלת ואזוב כשרים. גרדומים הם חוטים שאינם שזורים, ולכן אין הם יכולים לשמר את צורת הגדיל. זהו המקור לקביעתו של רבא כי הקשרים בראש כל חוליה הן המכשירים את הגדיל. רבה מוסיף על דבריו וקובע שהקשר העליון הינו דאורייתא, ועל כן הוא צריך להיות קשר ולא די בליפוף. מקור דבריו הינה הקביעה שציצית יכולה להיעשות כלאים[2].

אם נסכם את הדברים נוכל לומר כי מטרת הקשר העליון הינה חיבור הגדיל לבגד, ואילו מטרת שאר הקשרים היא חיזוק וייצוב הגדיל.

מניין הקשרים

מהו מנין הקשרים בציצית? בראשונים מצינו כי הם העניקו לקשרים חשיבות רבה. במדרש תנחומא לפרשת קרח (אות י"ב) מבואר כי מניין הקשרים בציצית עולה לחמש. התוספות (לט. ד"ה לא יפחות) מביאים שיטות כי הטוענות כי קיים דין עצמאי של חמישה קשרים בציצית, אולם לדעתם מניין הקשירות הוא כמניין הכריכות, כך שבין כל חוליה לחוליה ישנו קשר המייצב את הגדיל. בטור (או"ח סימן י"א) מובא בשם העיטור כיע בימינו דין חמישה קשרים הינו עיקר והוא תחליף לתכלת.

כיצד חמשת הקשרים מחליפים את התכלת?

המדרש מסביר שחמישה קשרים מצטרפים לשמונה חוטים העולים למנין י"ג, אשר יחד עם הגימטרייה של המילה ציצית עולים למניין 613. כלומר, מטרת הקשרים בציצית היא לתת סימן המזכיר את עול המצוות, בדומה לתכלת שעליה נאמר בתורה "וראיתם אותו וזכרתם...".

שיטת הרמב"ם

כיצד יש לקשור את התכלת עם שאר החוטים[3]? לדעת הרמב"ם יש לעשות שבעה קשרים, ושלוש עשרה חוליות של תכלת, כאשר כל הכריכות מתבצעות עם התכלת, מלבד הכריכה הראשונה:

"ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטין בצד הבגד ומניחו, ולוקח חוט התכלת וכורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן וקושר, ואלו השלש כריכות הם הנקראין חוליא, ומרחיק מעט ועושה חוליא שניה בחוט של תכלת לבדו, ומרחיק מעט ועושה חוליא שלישית וכן עד חוליא אחרונה שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת, וכריכה אחרונה של לבן, מפני שהתחיל בלבן מסיים בו שמעלין בקודש ולא מורידין, ולמה יתחיל בלבן כדי שיהא סמוך לכנף מינה, ועל דרך זה הוא עושה בארבע הכנפות" (ציצית פ"א, הלכה ז).

הרמב"ם מבין שהכריכה הראשונה מתבצעת ע"י החוט הלבן, בגלל שהיא סמוכה לבגד והיא צריכה להיות ממינו. בנוסף, גם הכריכה האחרונה צריכה להיות בלבן שכן מעלין בקודש ולא מורידין, ויש לסיים באותה רמה שבה מתחילים.

הרמב"ם כותב כי כל שאר הכריכות צריכות להתבצע בפתיל התכלת, ונראה כי הדברים נובעים מהבנתו של הרמב"ם שהתכלת היא תוספת על הלבן והיא בא להוסיף על מצוות הקשירה של חוטי הלבן. כך עולה מלשון הגמרא במנחות:

"וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' - שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן. ותניא אידך: וראיתם אותו וזכרתם... ועשיתם - ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה" (מנחות מג:).

התכלת מביאה לידי זכירה 'וראיתם וזכרתם', לכן מקפיד הרמב"ם על כריכת התכלת.

שיטת הראב"ד

הראב"ד בהשגות חולק על הרמב"ם:

"זה הסדר אין לו שרש ולא ענף ולמה יותר בתכלת מבלבן שהוא מין כנף וממנו מתחיל ובו מסיים ובכריכותיו הוא ממעט אין זה כי אם שגיון גדול, והגאון רב נטרונאי ז"ל סידר אותו יפה סידור נאה מאד על דרך שאמרה ההלכה, וכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך וישנה וישלש אתכלת קאי, ותנא דתנא הפוחת לא יפחות משבעה על הכריכות קאי שהן שלש מן התכלת וארבע מן הלבן מפני שמתחיל בלבן ומסיים בלבן, קושר תחלה סמוך לכנף קשר אחד בחוט לבן ובחוט של תכלת והוא שנקרא קשר העליון ואחר כך כורך שני חוטין אחד של לבן ואחד של תכלת עד שש כריכות והשביעית לבן לבדו וזהו שבע שאמרנו והן חוליא אחת ואלו הכריכות כולן על ששה החוטין המשלשלים והמשולשלים בכנף ובענין זה עושה ה' קשרים ובין כל קשר וקשר חוליא של שבע כריכות כאשר אמרנו, ונהגו לעשות חוליא אחת בשני קשרים סמוך לכנף ושתי חוליות בסוף הגדיל עם שלשה קשרים ובאמצע כורך בלא דקדוק בין מכונס בין מפוזר בתכלת ולבן" (השגות הראב"ד, הל' ציצית פ"א, הלכה ז).

לדעת הראב"ד החוליות נעשות לבן ותכלת כאחת. אין מצווה מיוחד לכרוך תכלת, והתכלת היא חלק אינטגראלי מחוטי הלבן. כאמור הרמב"ם לא סבר כן, ונראה כי מחלוקתם נובעת ממחלוקת בהבנת פשטי המקראות:

"ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת".

הרמב"ם מבין ש'על' משמעו על גבי, ואילו לראב"ד משמעותו בנוסף[4]. המדרש מכניס לתוך פיו של קרח את שאלת תפקוד התכלת בציצית:

"קפץ קרח ואמר למשה טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית א"ל חייבת בציצית. א"ל קרח טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ארבע חוטין פוטרות אותה?! בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו חייב במזוזה. א"ל כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?! אמר לו דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן הה"ד ויקח קרח אין ויקח אלא לשון פליגא שלבו לקחו" (במדבר רבה פרשה י"ח).

המדרש יוצא מנקודת הנחה שתכלת לבדה לא יכולה להיות בסיס לציצית. עמדה זו עולה בקנה אחד עם שיטת רבי בברייתא:

"דתניא: 'וראיתם אותו' (במדבר ט"ו) - מלמד שמעכבין זה את זה, דברי רבי..." (מנחות לח:).

הרמב"ם הלך בשיטה זו, ולכן פסק שהמצווה בתכלת היא כריכתו על פתיל הלבן. בהמשך דבריה מבררת הגמרא מיהו התנא שחולק על רבי:

"דתניא: רבי יצחק אומר משום ר' נתן, שאמר משום רבי יוסי הגלילי שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: אין לו תכלת מטיל לבן" (שם).

לשיטת רבי יוחנן בן נורי העדר התכלת אינו מעכב את הלבן. הרמב"ם פוסק גם את הדברים האלו להלכה:

"והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. כיצד? הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו, וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר" (שם, פ"א).

אם נשים לב, דברי הרמב"ם אינם דו צדדיים. כלומר, בשעת העשייה ניתן אמנם לעשות ציצית שכולה לבן, אולם לא ניתן לעשות ציצית שכולה תכלת. שוב אנו עדים לנקודה כי לשיטת הרמב"ם התכלת מהווה תוספת ללבן, ובלעדיו אין לה זכות קיום.

שאר הראשונים כאמור הבינו שהתכלת והלבן הן בני מעמד זהה, וקיומה של תכלת נותן נופך נוסף למצוות ציצית, אולם הוא אינו שונה מהותית.



[1] הרמב"ם איננו מביא את הדין של קשר עליון בהלכות ציצית, כי אם בהלכות כלאים במקום בו הוא מגדיר מהו חיבור לעניין כלאים. וראה הערה מספר 2

[2]. הגמרא ביבמות (ד.) דורשת את הדברים מסמיכות הפרשיות ('ציצית' 'כלאים') בספר דברים (פרק כ"ב). ע"מ שיתקימו הכלאים בציצית יש לחבר את גדיל הצמר לבגד הפשתן, ומכאן לומד רבה כי הקשר העליון שבציצית הוא קשר חזק, והוא מכנהו קשר דאורייתא כי הוא מוביל לדין דאורייתא. הרמב"ם לא מביא בהלכות ציצית את הדין של קשר עליון אלא בהלכות כלאים. מכאן ניתן להבין שלדידו אין ערך מוסף בקשר עליון על שאר קשרים ומטרתו היא חיזוק הגדיל. הגמרא בסנהדרין (פח:) מעלה הבנה זו כאשר היא דנה בגדרי איסור 'בל תוסיף' בציצית והיא מסבירה שהוספת פתיל חמישי בציצית אינה ב'בל תוסיף'. מאחר שקשר עליון דאורייתא כל חיבור פתיל לבגד עומד בפני עצמו. ע"פ שיטה זו ברור מדוע הרמב"ם השמיט את ההלכה בנוגע לקשר העליון מהלכות ציצית שכן היא מתעלמת מהגדיל ודנה בכל פתיל בפני כחיבור לבגד כפי שמצינו בהלכות כלאים.

[3] דברים נוספים ביחס בין התכלת לחוטי הלבן נידונו בשיעור "מניין המצוות - תפילין וציצית" - beshiv128. נין למצוא בארכיון.

[4] כשיטת הראב"ד הבינו גם בעלי התוספות שסברו כי להטיל בבגד שני חוטים של תכלת