ליקוטי מוהרן תנינא מד - אודיע אמונתך בפי

  • הרב דן האוזר

הָאֱמוּנָה תּוֹלָה בְּפֶה שֶׁל אָדָם בִּבְחִינַת: ''אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְך בְּפִי'' (תְּהִלִּים פט, ב). הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁמְּדַבְּרִין הָאֱמוּנָה בַּפֶּה, זֶהוּ בְּעַצְמוֹ אֱמוּנָה, וְגַם עַל יְדֵי זֶה בָּאִים לֶאֱמוּנָה. וּמֵחֲמַת זֶה צָרִיך לִזָּהֵר מְאד מִדִּבּוּרִים שֶׁל כְּפִירָה וְאֶפִּיקוֹרְסוּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרָם מִלִּבּוֹ הַיְנוּ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ מַאֲמִין וְאֵינוֹ כּוֹפֵר, חַס וְשָׁלוֹם, רַק שֶׁהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר דִבְרֵי אֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁשָּׁמַע בְּשֵׁם אֲחֵרִים, שֶׁהֵם אֶפִּיקוֹרְסִים וְהוּא מִתְלוֹצֵץ מֵהֶם אַף עַל פִּי כֵן גַּם מִזֶּה צָרִיך לִזָּהֵר מְאד, כִּי הַדִּבּוּר הַזֶּה שֶׁל כְּפִירָה מַזִּיק לָאֱמוּנָה גַּם, הוּא אִסּוּר גָּמוּר. כִּי עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בָּרוּך הוּא, אָסוּר לוֹמַר דִּבְרֵי הֲלָצוֹת אֲפִלּוּ בְּדֶרֶך שְׂחוֹק.

לכאורה עצתו של ר' נחמן מתמיהה. למי נועדה עצה זו לעזור? וכי מי שיש לו ספקות באמונה יאמר בפיו את ההיפך הגמור ממה שהוא מרגיש וחושב?! מדוע טוען ר' נחמן שעצם האמירה בפה מבטאת אמונה פנימית? וכי לאמונה כזו, שהיא מן הפה ולחוץ, יש ערך כלשהו?!

בשיחות הר"ן (קמב) מסביר ר' נחמן את הדברים מעט יותר:

שַׁיָּךְ לְמַה שֶּׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, עַל פָּסוּק: "אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי"שֶׁעִקַּר הָאֱמוּנָה תּוֹלָה בַּפֶּה שֶׁל הָאָדָם וְכוּ' [בְּ"לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא" סִימָן מד] רְאֵה זֶה מָצָאתִי מִכְּתַב יַד הַחֲבֵרִים בְּבֵאוּר יוֹתֵר קְצָת וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: כְּשֶׁנּוֹפֵל לְאָדָם סְפֵקוֹת בֶּאֱמוּנַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמו ֹיאמַר בְּפֶה מָלֵא: אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהוּא יָחִיד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן כִּי יָדוּעַ שֶׁיֵּצֶר הָרָע נִמְשָׁךְ מִגְּבוּרוֹת הַנְּפוּלִין, וְיֵשׁ גְּבוּרוֹת דִּקְדֻשָּׁה שֶׁבָּהֶם מַמְתִּיקִים הַגְּבוּרוֹת דִּקְלִפָּה, וְהַדִּבּוּר הוּא בְּחִינַת גְּבוּרוֹת דִּקְדֻשָּׁה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ". נִמְצָא כְּשֶׁיּאמַר אֲנִי מַאֲמִין כַּנַּ"ל הוּא גְּבוּרוֹת דִּקְדֻשָּׁה, וּבָזֶה הוּא מַמְתִּיק אֶת הַסְּפֵקוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת גְבוּרָה דִּקְלִפָּה, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא 'לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע' דְּהַיְנוּ שֶׁבִּגְבוּרוֹת דִּקְדֻשָּׁה מַמְתִּיק גְּבוּרוֹת דִּקְלִפָּה וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא: שְׁמִּי שֶׁרוֹצֶה שֶׁלּא יִהְיֶה רַגְזָן יִהְיֶה דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת, נִמְצָא שֶׁהַדִּבּוּר בְּנַחַת הוּא אֵינוֹ כָּל כָּךְ רגֶז וְהַשְּׁתִיקָה מְשַׁתֵּק הָרגֶז, אֲבָל הַדִּבּוּר בְּפֶה מָלֵא הוּא בְּחִינַת רגֶז, שֶׁהוּא בְּחִינַת גְּבוּרָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

ר' נחמן מפרט כמה סוגים של גבורה: יש גבורות דקדושה, שעליהם שייך הדיבור, שנאמר "גבורתך ידברו" (תהילים קמא). ר'נחמן מחדש בדבריו שגם האמונה שייכת לאזור זה, שכן קישר דוד המלך ע"ה בין האמונה והדיבור בפסוק "אודיע אמונתך בפי" (תהילים פט). כנגד הגבורה דקדושה יש את הגבורות הנפולים שמהם בא יצר הרע וכן יש את הגבורות דקליפה שמהן באים הספקות.אולם את כל המושגים הללו יש לבאר.

הגבורה הינה מידה יסודית בנפש. אפשר לומר שהיא הבסיס לחיים, שכן הגבורה מביעה את ההתקוממות של האדם כנגד המציאות הדוממת.התנגדות להיטמעות בעולם החיצון וקריאת תגר כנגד חוקיו. הרב גינצבורג מציין את הקשר שבין הגבורה ובין תחיית המתים הבא לידי ביטוי בברכת גבורות שבתפילת שמונה עשרה (אמונה ומודעות עמ' לט). קשר זה מורה על החיבור העמוק שבין החיים לבין הגבורה, הבא לידי ביטוי בהתגברות על הנטייה להיות כעפר –דומם כמוהו, נפרד כמוהו, כבד ונמוך כמוהו – התגברות על המוות שסופו בעפר. הגבורה מחלצת את האדם מן הנטייה לישון ולהתכנס בתוך עצמו, ומבטיחה לו שבסופו של דבר ישני עפר יקומו לחיים.

אכןנדמה לעיתים כאילו אנשים הולכים בעולם כשהם חצי חיים חצי מתים, באשר אין להם את הכוח והגבורה הללו, להתנגד לכוח הכבד המושך את הדברים כלפי מטה. להתמרד כנגד העולם, חוקיו ואילוציו. עפרוריות מלווה את חייהם בתחושה שאין להם אלא להיכנע לחיים.

אולם גם מי שלא נכנע תופש הרבה פעמים את הגבורה הנלחמת בכניעה זו כסוג של כח. בכח יפלסו את דרכם במציאות, יתנגדו לחוקיו ולאילוציו. אלא שלכח יש תמיד גבול ובשלב כלשהו הוא נגמר ואז גם הגיבור נופל – לשלב זה קורא ר' נחמן "גבורות הנפלות". אותם גבורות המונעות מכח אשר בידוע שבשלב מסוים יפלו. היצר הרע, כך מסתבר, ממתין לשעת הכושר הזו "לפייס" את האדם עם תחליפיו ולהשביע את רעבונו למעט "חסד" אחרי שישתמש כל כך ב"גבורה". "חסד" התאוות מנסה לאזן את כח ה"גבורה", אך נשאר כוחני וחסר אישיות כמוה. רבים רבים חיים בפיצול מאזן שכזה. ביום הם מתרוצצים בגבורה כוחנית להילחם את מלחמת הקיום ובסוף היום הם נעדרי כח, וכשהגבורה נפלה, מרגיעים את נפשם הפצועה בבידור זול אשר בדרך כלל מנגן על מיתרי יצר הרע.

לכח יש סוף, ובסוף הוא נגמר. כך מסופר על אותם רבנים שבאו להרשים את ר' נחמן בדברי תורה. ר' נחמן הקשיב להם ושתק וכשיצאו אמר לתלמידו: "אל תדאג, זה ייגמר להם". והמשיל על כך משל:

אָמַר: מָשָׁל לְעִנְיַן אֲנָשִׂים הַיְדוּעִים הַנִּכְנָסִים אֶצְלוֹ שֶׁהֵם חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶםוְסִפְּרוּ לְפָנָיו כַּמָּה מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל שְׁטוּת הַנִּמְצָאִים בְּסִפְרֵיהֶם. אָמַר בְּקָרוֹב יִכְלֶה אֶצְלָם הַכּל, כִּי קַל וּמְהֵרָה לא יִהְיֶה לָהֶם מַה לְּסַפֵּר.וְאָמַר מָשָׁל נָאֶה מַה שֶּׁמְּסַפְּרִים מֵאֶחָד שֶׁפָּגַע בּוֹ גַּזְלָן וְרָצָה לְגָזְלו ֹוְשָׁאַל אוֹתוֹ הַגַּזְלָן 'יֵשׁ לְךָ מָעוֹת'? הֵשִׁיב 'יֵשׁ לִי בְּוַדַּאי אֶתֵּן לְךָ כָּל הַמָּמוֹן בִּשְׁבִיל נַפְשִׁי', וְגָזַל אוֹתוֹ הַגַּזְלָן. אַחַר כָּךְ אָמַר זֶה הַנִּגְזָל אֶל הַגַּזְלָן 'אֵיךְ אָבוֹא לְבֵיתִי בְּלִי מָמוֹן? כִּי הָיִיתִי נָע וָנָד מִבֵּיתִי כָּל כָּךְ זְמַןוְעַתָּה אֵיךְ אָבוֹא רֵיקָם לְבֵיתִי?
בְּכֵן אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ שֶׁתִּהְיֶה מוֹרֶה בִּקְנֵה שְׂרֵפָה שֶׁלְּךָ אֶת הַכּוֹבַע שֶׁלִּי כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר שֶׁפָּגַע בִּי גַּזְלָן.' וְכֵן עָשָׂה הַגַּזְלָן. אַחַר כָּךְ בִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ עוֹד שֶׁיִּירֶה בְּאֵיזֶה מְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, בַּסּוֹף הֵשִׁיב הַגַּזְלָן 'אֵין לִי עוֹד פִּילְוֶויר' [אַבַק שְׂרֵפָה פְּצָצָה] וְאָז כְּשֶׁהֵשִׁיב שֶׁאֵין לוֹ עוֹד פִּילְוֶויר, עָנָה הַנִּגְזָל 'עַתָּה שֶׁאֵין לְךָ עוֹד פִּילְוֶויר בּוֹא לְכָאן', וְתָפַס אוֹתוֹ בְּעָרְפּוֹ, וְקָרָא לְסִיעָתוֹ, וְהִתְגַּבֵּר עַל הַגַּזְלָן וְנִצְּחוֹ. וְהַנִּמְשָׁל מוּבָן לְהַשּׁוֹמְעִים שֶׁעָמְדוּ בְּאוֹתוֹ הַמַּעֲמָד כְּשֶׁסִּפֵּר זאת (חיי מוהר"ן קצח).

לפעמים הדרך הטובה ביותר להילחם עם הרע היא לתת לו לכלות את עצמו. מה שעשוי עם כח ייגמר בסוף. ייפול כגבורות הנפולות. אותה להיטות המניעה את האדם לפעול היא גם זו שתכלה את כוחו שכן עשויה היא משלילה עצמית כוחנית, גבורה שסופה ליפול. ר' נחמן נותן למדברים-על-מנת-להרשים לדבר ולדבר, ויודע שכל מילה שהם מוציאים, אמנם מבחינתם מקרבת אותם אל יעדם, אך באמת מקרבת אותם אל סוף דבריהם, סוף כוחם ובמהרה ימצאו את עצמם חסרי כוח וחסרי אומר ודברים.

ה'גבורה דקדושה' מקורה אחר. אם הגבורה הנפולה כוחה מלמטה, הרי שהגבורה דקדושה כוחה מלמעלה. וכך מצהיר המתפלל בברכת גבורות "אתה גבור לעולם השם" ורק אתה השם "סומך נופלים", שכן כל כח שאפעיל מלמטה שלא ליפול יהיה מוגבל. יתרה מכך - הוא יהיה עשוי הוא מחרב פיפיות – אותו כח שאפעיל בגבורה לקדם את עצמי, יהיה גם הכח שיינטל ממני לאחר מכן. גבורה שסופה ליפול. אותם כדורים שאירה לגזול בכח את מה שאיננו שלי, ישאיר אותי בסופו של דבר בלא תחמושת בעת חולשה – מלכוד!

לעומת זאת, ה'גבורה דקדושה' מקורה עליון. אין היא מגייסת את הכח מלמטה אלא מלמעלה. אין היא כוחנית כלל, להיפך, במובן מסוים היא חולשה. לא לשווא יד שמאל היא יד הגבורה "גבורה- דרועא דשמאלה" (פתח אליהו. תיקוני זוהר). הגבורה היא דווקא היד הכהה. דווקא ביד זו קשור אדם בתפילין לעבודת השם ולא ביד החזקה. הגם שקשר זה צריך להיות הדוק, אין הוא צריך להעשות בכח. מעניין גם שיד שמאל היא היד שכנגד הלב ובתפילה שלפני הנחת התפילין מציינים זאת על מנת להורות שכשאדם קושר את עצמו להשם הוא צריך לעשות זאת עם הלב. ומן הידוע הוא שהלב פתוח יותר לחולשה העדינה מאשר לכח הגס. גם מי שלומד ציור מתרגל בהתחלה לצייר דווקא ביד שמאל. מסתבר שדווקא ממקום שאדם לא אוחז את המכחול ביד החזקה, ודווקא מבעד חוסר הדיוק, ניבט רגש ועומק שלא יכלו להופיע מן המקום הנשלט של יד ימין. יד שמאל מצליחה לעקוף את השכל ואת השלטון להגיע לעומק אחר.

הגבורה דקדושה באה אם כן מתוך חולשה תחתונה ודווקא בשל כך מתוך כח עליון. בגבורה זו אדם בא בשם השם, בשם האמת, הצדק והיושר. חולשתה של מידה זו איננה רפיון חלילה, אך היא הכרה בסופיות הכוחניות. בההזדקקות לכח עליון שיעזור לאדם ובאמונה איתנה שהאמת, הצדק והיושר ינצחו בסופו של דבר – כשייגמרו כל הכדורים – את הכוחנות. על כך מברך המתפלל שמונה עשרה "אתה גבור לעולם השם". הגבורה היא מהקב"ה לבדו, ומבחנה הוא מבחן הנצח. "לעולם"... עד תחיית המתים. והמאמין הוא זה שעיניו צופיות לרחוק, מסיר את עיניו מן הגלוי, מן ה'כאן ועכשיו' ומאמין שהשם בסופו של דבר  "יקיים אמונתו לישני עפר".

הבטוי המזוקק ביותר של 'גבורה דקדושה' זו הוא הדבור. "וגבורתך ידברו". שכן הדבור פועל בצורה הפוכה מהכח. הלא מבחינה פיזית, 'כוחו' של הדיבור, אם בכלל הוא מורגש, הוא דל ביותר. כוחו האמיתי של הדבור הוא באמת שבדבריו, בצדק וביושר, בתוכן דבריו. גבורתו של הפה היא היכולת להביע את האמיתות הגבוהות הללו ולהוריד אותן מלמעלה למטה. להיות מסוגל להתריס ולהתקומם כנגד המציאות, אבל לא בכח הזרוע שאינו אלא גבורה נפולה, אלא בכח האמת, הצדק ובשם ה'. ה' הוא הנותן כח לאדם לדבר, וגבורתו זו, אותה "ידברו". הגבורה, אם כן, איננה כח, אלא מקפלת בתוכה חזון והנהגה שמקורן ממקום עליון.

אבל יש עוד גבורה – "גבורת דקליפה". ואת כל הקדמה הנ"ל מגייס ר' נחמן כדי להילחם נגדה. הגבורה דקליפה גם היא באה ממקום מתריס, מתקומם וקורא תיגר, המאפיין את הגבורה. אולם, בניגוד לגבורה דקדושה המתקוממת כנגד העפר, כנגד הבדידות ועניינה להפיח חיים, הרי שהגבורה דקליפה מתקוממת כנגד ה"יש", כנגד הקיום, והיא באה לידי בטוי בספקנות כאשר עניינה הוא לעורר ריקנות. הספקנות חותרת תחת כל דבר בשאלתה הגדולה 'האמנם כך?' ושומטת את הקרקע מתחת לכל בטחון. בעוד הגבורה דקדושה נשענת באמונה על הקיום, הרי שהספקנות חותרת תחתיה. בעוד הגבורה דקדושה מעפילה אל המופשט ואל העליון ובוטחת בו, הגבורה דקליפה יורדת את הנמוך, המוחשי והממשי ורק בו מוצאת וודאות. מבחינתו של ר' נחמן, חיפוש וודאות זה גם הוא סוג של כוחנות, אמנם רוחנית, אך עדיין כוחנית. הנסיון לאחוז במציאות עד תום, לחצות את הפער הטבעי שבין הדברים, המוכנות לשלול את השני רק בגלל שאני אינני בטוח בקיומו – כל אלו הינם סוג של נסיון לאחוז את המציאות בכח. נסיון שכמובן נכשל. גבורה שנופלת במהרה, ובמקום הוודאות הנכספת באה תחתיה הספקנות הריקה. גם לה "נגמרו הכדורים" והיא מכלה את עצמה ונופלת לזרועות הנמוך, הנפרד והריקני. שם מוצאת היא את הוודאות, שארית השלטון האנושי בעולם חסר וודאות. ר' נחמן יכנה גבורה זו גבורה דקליפה, לא רק בגלל שהיא כוחנית ושואבת את כוחה ממקור אכזב, משלילה עצמית, שבסופו של דבר בידוע ש'ייגמרו כדוריה', אלא גם בגלל שהיא נוגעת במעטה החיצוני של המציאות בלבד, שכן רק בו יכולה היא לבטוח. מבחינתו של ר' נחמן גבורה שכזו הינה סוג של פחדנות, פחד לשחרר, להרפות, להקשיב, להישען ולהאמין למי ולמה שבפשטות עומד מולך!

על מנת לשחרר את ה'תקיעות' של הספקנות במעטה החיצוני הבטוח, ולתת לה את הגבורה להשתחרר ולהרפות מן הכוחנות, על מנת לתת לה מעוף להעפיל אל החזון והאמת העליונים, מציע ר' נחמן להפעיל את ה"מנועים" של הגבורה דקדושה על ידי דבור. לתת לאדם תחושה של הכח של המילים, של היכולת של העליון והמופשט להנהיג ולכוון את המציאות התחתונה ובמיוחד לעורר את האדם לחיים. להחיות מתים.

הדבור לא מצליח לסגור את הפערים הטבעיים של המציאות אשר לתוך ריקנותם הספקן נופל. את הדין הזה אי אפשר לבטל. כך נברא העולם– במידת הדין, ועל כן מעצם הגדרתו יש בו פירוד. אך 'להמתיק' (כלשונו של ר' נחמן) את הדין אפשר. האמונה נשארת חלשה, חסרת הוכחות, נטולת וודאות. יד שמאל – יד כהה. אולם דווקא מתוך חולשה זו דבורים של אמונה יכולים להיות כלי לרוח עליונה שתישרה בהם, רוח הנותנת עוז לספקן להרפות מן הכח ולהמריא בנפשו וברוחו אל מקומות נטולי הוודאות אך מלאי החיים.

לצורך כך צריך המאמין ברגעי משבר וספקנות להיעזר בגבורה, ביכולת להתריס, להתנגד ולהתקומם נגד הכח המשבית של הספקן, כנגד הריקנות שהספקנות מטילה אותנו אליה. אמנם גם הספקנות מתריסה ומתקוממת בדרכה היא. אבל דווקא בשל כך מציע ר' נחמן להטות את האנרגיות הללו אל הקדושה. להפכם לכח בונה ולא מפרק, ממלא ולא מרוקן, ממריא ולא מפיל. "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע", וישתמש באותו רוגז עצמו אשר בדרך כלל הרע רגיל להשתמש בו, כנגדו הוא !הרוגז אותו מזכיר ר' נחמן בסוף שיחתו בשיחות הר"ן היא מה שאנו קראנו לו 'התרסה', ועניינו הוא קריאת התגר וההתקוממות המאפיינים את מידת הגבורה. ר' נחמן מראה את הקשר שבין הדיבור לבין הרוגז על מנת לציין את ההתרסה שיש בפעולת הדיבור. בדיבור של אמונה התרסה זו יוצאת כנגד התרסתה של הספקנות. רוגז על רגזנותה. גבורה על גבורתה. גבורה דקדושה על גבורה דקליפה.