דילוג לתוכן העיקרי

יתרו | לעבדך באמת

קובץ טקסט

א. "שלא תחזיק עצמך במעלות"[1]

דרשתו של ר' אלימלך מליז'נסק

הפסוקים החותמים את פרשתנו עוסקים במצוות בניית מזבח (שמות כ', יח-כב), ואחת ההנחיות לגבי בניית מזבח אבנים היא שהעלייה לראש המזבח לא תהיה באמצעות מדרגות:

וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו. (שמות כ', כג).

בחסידות, הפסוק נדרש לעולם עבודת השם של היחיד, ונפתח בתורה של ר' אלימלך מליז'נסק[2]:

"ולא תעלה במעלות" פירוש: שלא תחזיק עצמך במעלות. "אשר לא תגלה ערותך עליו" כי על ידי זה יתגלה חרפתך ושטותך. רק יהיה כל כוונתך לכבוד הבורא ברוך הוא יתעלה ויתהלל וקל להבין.

(נועם אלימלך, פרשת יתרו, ד"ה "לא תעשון איתי").

ר' אלימלך דורש שהמסר של הפסוק הוא שאסור לאדם להתגאות במדרגתו בעבודת השם, אלא עליו לפעול לשם שמים. לאור פירוש זה ר' אלימלך מסביר את המילים "אשר לא תגלה ערותך": אם תתגאה, לבסוף יתגלה קלונך.

במקום אחר ר' אלימלך מפרש את הפסוק בצורה שונה:

ואמר הכתוב "ולא תעלה במעלת על מזבחי". פירוש, כשתרצה לעלות על מזבח, דהיינו לשוב על עוונך, לא תעלה עם מעלות, שתחשוב בדעתך שיש לך איזה מעלות. וגם לא תלך מיד בהתחלתך במעלות ומדרגות צדיקים גמורים, רק מתחילה תרגיל את עצמך בהדרגה ממדרגה למדרגה בהכנעה גדולה. "אשר לא תגלה ערותך עליו" רוצה לומר דאם לא כן סופך להתגלה קלונך וערותך.

(נעם אלימלך, פרשת משפטים, ד"ה "או יאמר ואלה המשפטים").

כל אדם צריך להתקדם בהכנעה ובענווה בהתאם לדרגתו האמתית, ולא להתנהג כבמדרגת צדיק גמור. אדם שיתנהג בדרגה שלא מתאימה לו, סופו שיתגלה קלונו ("תגלה ערותך עליו"). ר' אלימלך מתמודד בדבריו עם תופעה מסוכנת. לפעמים, כאשר אדם נחשף ומתוודע לדרגה רוחנית חדשה, הוא משתוקק בכל ליבו ומאודו להשיג אותה ולהיות חלק ממנה, והרצון החזק עלול לגרום לו לדמיין שהוא השיג אותה, למרות שבפועל הוא רחוק מממנה כרחוק מזרח ממערב. הסכנה באשליה זו היא שברגע שהאדם יתפקח ויכיר במצבו האמיתי, הוא עלול ליפול למשבר קשה. נראה שלכך מתכוון ר' אלימלך בקביעתו "סופך להתגלה קלונך וערותך": בשעת המשבר מתגלה לאדם מקומו האמיתי, הרחוק ממה שהוא דמיין לעצמו.

הפתרון אותו מציע ר' אלימלך מתוך דרשת הפסוק הוא שלא להסחף אחרי דרגות רוחניות גבוהות, אלא לצעוד בענווה עקב בצד אגודל בהתאם לדרגה האמיתית שבה נמצא האדם.

דרשתו של בעל ה"בת עין"

ניסוח ממצה של רעיון זה נמצא בתורה של בעל ה"בת עין"[3]:

...דהנה עיקר עבודה הוא בבחינת אמת, היינו שכל אחד ואחד ידע בעצמו מיעוט ערכו השפל. ואפילו מי שבא ונתעלה לבחינת דרגא, ידע בעצמו באיזה דרגא עומד, ולא יתעלה במעלות אשר לא לו והמה למעלה מבחינתו. היינו, מי שעדיין לא מאס בתאוות עולם הזה בתכלית המיאוס, ואין לו תשוקה לבורא עולם ברוך הוא בכלות הנפש ממש, ומחמת זה עדיין לא השיג כפי שורש מדרגת נשמתו, על כן אין לו לתפוס במדרגה שהוא למעלה ממנו. כמו שכתוב (שמות, כ', כג) "ולא תעלה במעלות על מזבחי", היינו שלא תעלה במעלה ומדרגה שהוא גבוה ממעשיו אשר תופס בהם, כי יכול לבא על ידי זה לבחינת נפילה. וזהו "אשר לא תגלה ערותך" וגו', היינו אשר לא יבא מזה לבחינת נפילה ובזיון...על כן העיקר שיהיה העבדות שלו בבחינת אמת, שהוא דבר הקיים, היינו שכל אחד ואחד ידע המעמד שלו בעבדות ה' ובאיזה דרגא הוא עומד, וזהו בחינת אמת.

(בת עין, פרשת משפטים).

דרשתו של ר' מנחם מנדל מרימנוב

אחד מתלמידיו של ר' אלימלך דורש את הרעיון הנ"ל מפסוק אחר בפרשה, שנאמר לפני מעמד הר סיני:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ. (שמות י"ט, כג).

על הסיפא של הפסוק, "הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ" דורש ר' מנחם מנדל מרימנוב[4] את הדברים הבאים:

וזהו שכתוב "הגבל את ההר וקדשתו". רצונו לומר כל אדם יעשה גבול לעצמו עד כמה יעלה בהר ה' ויקום במקום קדשו,[5] לפי ערך נקיון כפו ובר לבבו אשר לא נשא לשוא נפשו בתאות הגופניות, ולא יעלה ברום המעלות חוץ לגבולו.

(שפתי צדיקים, שמות, פרשת יתרו).

לפי ר' מנחם מנדל, משמעות הציווי "הגבל את ההר וקדשתו" היא שכדי להתקדש צריך להגביל את ההתקדשות, שלא לפרוץ לעולמות שאינם מתאימים לדרגתו של האדם.

לפני מעמד הר סיני נאמר פסוק נוסף העוסק בהגבלה:

וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. (שמות י"ט, יב).

גם פסוק זה ר' מנחם מנדל דורש בהקשר של עבודת ה', בהתאם לדבריו לעיל:

והנה הדבר ידוע כי בדבר הרוחני שייך לשון עליה, שאינו יכול להשיג במישוש הידים רק בשכל צח העולה על מחשבתו. אבל בדבר גשמי שייך לשון נגיעה, שנוגע בדבר שהוא מתאוה. וזהו שכתוב "השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו", רצונו לומר הזהרו מאוד שלא תעלו לגודל קדושת המדה הזאת, הנקרא הר ה', בעוד שהוא נוגע בקצהו התחתון, שהוא עולם השפל ועולם הקליפות. רק[6] כפי ערך התרחקותו מן השקר, כן יהא התקרבותו אל האמת. עד כאן.

(שפתי צדיקים, שם).

ביחס לעולם הרוח מתאים המושג "עליה", והביטוי "נגיעה", המתייחס לחוש המישוש, מתאים לעולם החומר. הפסוק נדרש, לפי ר' מנחם מנדל, באופן הבא: השמרו והזהרו מעלייה ברוחניות ("השמרו לכם מעלות ההרה") כל עוד אתם שקועים בחומריות ("ונגוע בקצהו"); אלא בהתאם ליכולת האדם להתרחק מהשקר של העולם הזה, כך הוא יכול להרשות לעצמו לעלות במדרגות רוחניות עליונות.

ב. מצבים בהם דרושה קפיצת מדרגה

לסיום, אני רוצה לעמת את הדברים שנאמרו בשיעור זה עם תורה של ר' צדוק הכהן מלובלין, בה עסקנו בשיעור שעבר:

ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון, ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה', ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם, אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות.

(צדקת הצדיק, א').

ר' צדוק סובר שבתחילת דרכו של האדם בעבודת השם נכון ללכת בחיפזון ולא בהדרגה. אולם, נראה שר' צדוק לא יחלוק על הנאמר בשיעור זה. ר' צדוק עוסק במצב שבו יש לאדם הכרח להתקדם בחיפזון כדי 'לצאת מהבוץ'. הדבר אינו נובע מהתעלמות ממצבו האמיתי, אלא מתוך הכרה שיש מצבים שבהם הדרך היחידה לצאת לדרך חדשה היא התנתקות חדה מהמצב בהווה. לפי ר' צדוק, האדם מודע לכך שהחיפזון לא ישנה אותו לעומק ולטווח ארוך, ולכן הוא יצטרך לחזור ולתקן את דרכיו במתינות ובצורה הדרגתית. כפי שראינו, עיקר הבעיה בדילוג על דרגות היא חוסר המודעות של האדם למצבו האמיתי. אבל במידה והדבר נעשה מתוך מודעות של האדם למצבו האמיתי, אין בכך פסול.

יהי רצון שנזכה להתעלות ולהתקדם בעבודת השם באמת.


[1] מתוך דברי ר' אלימלך מליז'נסק, אותם נצטט בהמשך.

[2] מגדולי אדמו"רי פולין, תלמידו של המגיד ממזריץ' ורבו של החוזה מלובלין.

[3] רבי אברהם דב אוירבך מאבריטש, אשר חי בשנים ה'תק"ך-ה'תר"א. תלמידם של רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, רבי מרדכי מצ'רנוביל ורבי לוי יצחק מברדיצ'וב.

[4] ר' מנחם מנדל (טורם) מרימנוב היה תלמידו של ר' שמואל שמלקה הורוביץ מניקלשבורג, ובהשפעתו התקרב לחסידות. לימים היה לתלמיד מובהק של ר' אלימלך מליז'נסק, ונחשב לאחד מארבעת תלמידיו החשובים.

[5] על פי תהילים כ"ד, ג-ד.

[6] כלומר אלא רק.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)