לשון הרע

לשון הרע

למרות חומרתו הרבה של איסור לשון הרע, לא הוקצה לו דיון עצמאי בגמרא ובשולחן ערוך. דבר זה מובן למדיי כשמביאים בחשבון את עמימותו של האיסור. אמנם אמירות שיש בהן כוונה להרע אסורות בכל הקשר שהוא, אך רבים מהמקרים שבהם יש לדון מצד לשון הרע תלויים בנסיבות, באנשים השומעים את האמירה או בטון שבו נאמרו הדברים. חלל זה התמלא ברובו על ידי רבי ישראל מאיר הכוהן מראדין, הידוע יותר בשם ספרו המונומנטלי על איסור לשון הרע - חפץ חיים.

למרות המחסור בפירוט הדינים והפרמטרים של לשון הרע, קיימות שתי סוגיות המסייעות לנו להגדיר את תחום האיסור ולעמוד על אופיו.

הגמרא במסכת בבא בתרא (לט) אומרת:

כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא - לית בה משום לישנא בישא [כל דבר הנאמר בפני שלושה - אין בו משום לשון הרע].

ההבנה הפשוטה בדברי הגמרא (שאומצה, פחות או יותר, על ידי הרמב"ם בהלכות דעות פ"ז ה"ה ועל ידי הרשב"ם בפירושו לבבא בתרא) היא שדבר שנאמר בפני שלושה אנשים נחשב כידוע לציבור: מסתבר שהאנשים ששמעו את הדבר יפיצו את המידע הלאה, עד שהוא יהפוך לנחלת הכלל; על כן אין איסור לספר לאחרים את השמועה, שכן הם יגלו זאת בעצמם ממילא. ואכן, אם השמועה אינה עתידה להתפרסם על אף שנאמרה בפני שלושה אנשים - אסור לפרסמה ברבים. למשל: אם שלושת השומעים נשבעו לשמור על סודיות, יש להניח כי הם לא יעברו על שבועתם, ולכן אסור לאחרים להעביר את השמועה הלאה. בדומה לכך, אסור לספר את השמועה לאדם שהיא אינה עשויה להגיע אליו ממילא (הגרים מעבר לים, אלו שאין להם אי-מייל וכו'). כמובן, האיסור פוקע רק לאחר שמישהו כבר עבר עליו וסיפר את השמועה לשלושה אנשים - שאז אין השלושה ששמעו (והשומעים מהם) עוברים על האיסור בהפצתה. יש הבדלים דקים בין דעת הרמב"ם ובין דעת רשב"ם בעניין זה, אך שניהם מסכימים להבנה עקרונית זו בדין באפי תלתא ומגדירים את איסור לשון הרע באופן זהה.

מפירושו של רבנו יונה עולה תפיסה שונה לחלוטין. רבנו יונה טוען כי באופן כללי אסור לחזור על לשון הרע גם אם הוא כבר נאמר בפני שלושה (ובקרוב יופץ בקרב הציבור), וכי ההיתר של באפי תלתא מוגבל רק לאמירות דו-משמעיות, שניתן לפרשן לחיוב או לשלילה. אמירות כאלה, כשהן נאמרות ברבים, נאמרות מן הסתם לחיוב או על מנת להביא תועלת (למשל: להרחיק אחרים מן האדם שבו מדובר או על מנת שהדברים יגיעו לאוזניו ויגרמו לו לשנות את דרכיו); אך כשהן נאמרות בפרטיות, בדרך כלל אין הן באות להועיל אלא להזיק. מכל מקום, הבחנה זו לא נאמרה אלא ביחס לדברים הנושאים משמעות כפולה, אך דברי בלע הנאמרים על אדם מסוים בפני שלושה, גם אם הם נכונים, אסור להפיצם בשום מקרה.

נראה כי הרמב"ם ורבנו יונה חולקים בדבר אופיו של איסור לשון הרע. לדעת הרמב"ם, לשון הרע נאסר בגלל הנזק שהוא גורם למי שנאמר עליו, ויהא זה נזק ממוני, נזק פסיכולוגי או אפילו נזק לשמו הטוב גרידא. וכיוון שכל עצמו של האיסור לא בא אלא למנוע נזק, ממילא אין הוא קיים כאשר לא ניתן עוד למנוע את הנזק הזה. לדעת רבנו יונה, לעומת זאת, לשון הרע נאסר באופן מהותי, כפעולה רעה שאין לעשותה; גם אם לא גרמה כל נזק - אמירת לשון הרע היא חטא. נוכחותם של שלושה אנשים יכולה אפוא רק לסייע לנו לקבוע אם כוונת הדברים שנאמרו הייתה לעקל או לעקלקלות, אך אמירה שכוונתה הזדונית גלויה - אסורה בכל מקרה, גם אם נאמרה בפני שלושה וגם אם לא ניתן עוד למנוע את הנזק שתגרום.

מדברי תוספות עולה הבנה שלישית בדברי הגמרא, הבנה המציגה תפיסה דומה לתפיסתו של רבנו יונה. הגמרא בערכין (טו ע"ב) מביאה את דברי רבי יוסי, שהעיד על עצמו ואמר "מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי" - מעולם לא אירע שקודם שאמרתי דבר מה על מישהו נזקקתי להתבונן לאחור מחשש שהלה עומד שם ושומע את דבריי. ההבנה הפשוטה בגמרא היא כי רבי יוסי מעיד על יושרו, שבגללו לא הוטרד מעולם מקהל שומעיו; מסתבר כי דבר שנאמר על אדם בפניו אינו נאמר על מנת לפגוע בו, וממילא אינו בכלל לשון הרע. ברם, תוספות בבבא בתרא מבינים את הברייתא הזו אחרת: דבר שנאמר על אדם בפניו, גם אם נאמר שלא מתוך כוונות טהורות, אינו בכלל איסור לשון הרע; אמנם ייתכן שהדובר יעבור על איסורים אחרים (מלבין פני חברו ברבים, אונאת דברים וכו'), אך הוא אינו עובר על לשון הרע.

תוספות מרחיבים את ההיתר הזה גם לאמירת דברים בפני שלושה: היות שכל מה שנאמר בפני שלושה יגיע בסופו של דבר למי שנאמר עליו, יש להתייחס לכל מה שנאמר במסגרת כזו כאילו נאמר בפני האדם עצמו, ואין בו משום לשון הרע. לדעת תוספות, גם אם דבר נאמר בזדון ומתוך כוונה להרע, לא ניתן להתייחס אליו כאל לשון הרע אלא אם הוא מוליך שולל או מטעה. אם הדברים נאמרים באופן גלוי בפני האדם שבו מדובר, או אפילו בפני שלושה אחרים באופן שברור לדובר כי הם יגיעו בסופו של דבר ליעדם - אין בהם משום לשון הרע. נמצאנו למדים כי תוספות רואים בלשון הרע פעולה האסורה מצד עצמה, ולא מצד הנזק שתגרום, ולכן כל עוד אין הדברים נאמרים בתככנות אלא בצורה פתוחה וכנה, אין הם מוגדרים כלשון הרע.

עשויה לשפוך אור על שאלתנו הסוגיה בסנהדרין דף לא ע"א, העוסקת במחויבותם של הדיינים להתייצב כאיש אחד מאחרי פסק דינם ולא לגלות לכול את חילוקי הדעות שביניהם:

תנו רבנן: מניין [ש]לכשיצא [הדיין מן הדין] לא יאמר 'הריני מזכה וחבירי מחייבין, אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי'? תלמוד לומר: 'לא תלך רכיל בעמך' (ויקרא י"ט, טז), ואומר 'הולך רכיל מגלה סוד' (משלי י"א, יג).

אל לו לשופט לספר לצד שהפסיד כי הוא פסק לטובתו אך הוכרע על ידי דעת הרוב. מעשה כזה נחשב לרכילות,[1] שכן הוא מכתים את שמם הטוב של יתר השופטים. יתר על כן: מן הפסוק "הולך רכיל מגלה סוד" ניתן ללמוד כי כל גילוי סוד הוא בכלל רכילות. וממשיכה הגמרא ומספרת:

ההוא תלמידא דנפק עליה קלא דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין. אפקיה רב אמי מבי מדרשא, אמר: דין גליא רזיא [מעשה בתלמיד אחד, שיצא עליו קול כי גילה דבר מה (רש"י: ודבר לשון הרע היה) שנאמר בבית המדרש עשרים ושתיים שנה לאחר שאירע הדבר. סילקו רב אמי מבית המדרש, אמר: מגלה סוד הוא זה].

דומה שמסיפור זה ניתן ללמוד כי עצם אמירת לשון הרע מהווה מעשה שאינו מוסרי. מסתבר שגילוי סודות מלפני זמן כה רב לא גרם נזק לאיש, ואף על פי כן נענש אותו תלמיד על כך שגילה דברים שנאמרו שלא על מנת להתפרסם ברבים, שכן הוא לא עמד בדיבורו ולא כיבד את רצון חבריו!!

לסיום

התורה אינה מזכירה את איסור לשון הרע במפורש. איסור זה נלמד מן הפסוק "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא י"ט, טז), שממנו דורש הירושלמי במסכת פאה (פ"א ה"א) שני איסורים נפרדים: רכילות ולשון הרע. בפרק ז מהלכות דעות מונה הרמב"ם את ההבדלים בין שני האיסורים הללו.

נראה כי ההבחנה בין שני האיסורים משקפת את מה שנידון עד כה: איסור אחד הוא על המעשה הלא-מוסרי שיש באמירות כאלו, ומשנהו - על הנזק שנגרם למי שהן נאמרות עליו.

ראוי לשים לב לכך שהגמרא בסנהדרין הדנה באיסור לגלות סוד השתמשה במונח רכילות, ולא במונח לשון הרע: אם אכן שני איסורים שונים לפנינו, לא נוכל ללמוד על אופיו של איסור לשון הרע מסוגיה העוסקת באיסור רכילות.