לשם שישה דברים הזבח נזבח ודין "לשמה"

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

זבחים דף מו - "לשם שישה דברים הזבח נזבח" ודין "לשמה"

המשנה הראשונה במסכת זבחים עוסקת בקורבנות שנשחטו "שלא לשמם". המשנה איננה מבארת את הרקע להלכה זו של קורבן שנשחט שלא לשמו, ובכלל זה את עצם הדרישה לשחוט כל קורבן לשמו. עניין יסודי זה, הנוגע למחשבות ולתכנים המלווים את הזבח, נזכר רק במשנה החותמת את ארבעת הפרקים הראשונים של המסכת, אשר עסקו בהרחבה בענייני מחשבות. כך נאמר במשנה בדף מ"ו עמוד ב':

"לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח, והחטאת והאשם - לשם חטא".

שני התכנים הראשונים נידונו בהרחבה בפרק הראשון (בעיקר בסוגיה בדף ד.): "לשם זבח" פירושו הקרבת הקורבן לשמו ("שינוי קודש"), ו"לשם זובח" פירושו הקרבת הקורבן לשם בעליו ("שינוי בעלים"). ארבעת התכנים האחרים מתחדשים במשנה זו.

מדוע בררה לעצמה הסוגיה בפרק הראשון רק שתיים מבין שש הדרישות הנזכרות כאן? מורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א (בספר שיעוריו לזבחים, בשיעור העוסק ב"חיוב לשמה בקדשים") הציע לבאר את העניין לאור הבחנה יסודית בעניין "לשמה". לדבריו, מחשבת "לשמה" עשויה לשמש בשני תפקידים:

תפקיד א' - המחשבה מחילה חלות הלכתית בקורבן, ומעצבת את זהותו.

תפקיד ב' - המחשבה מלווה את תהליך ההקרבה ואת הפעולות השונות במסגרתו, מבלי להתייחס לזהות הקורבן כשלעצמו.

על יסוד הבחנה זו בין התפקידים, הסביר הרב ליכטנשטיין את הפער בין הסוגיות:

"לשמה בהקשר של שֵם הקרבן ושֵם הבעלים מגדירה את ה"חפצא" של הקרבן. שאר ארבע הדרישות מגדירות את תהליך עבודת הקרבן. הזביחה לשם עולה קובעת את זהותה של הבהמה שלפנינו, ובאופן דומה הקביעה שמדובר בעולת ראובן ולא בעולת שמעון מגדירה את זהות הבהמה. מה שאין כן בדרישה לשם אשים או לשם ניחוח וכיוצא בזה - כל אלו אינן מגדירות את החפצא של הקרבן, שהרי כל הקרבנות אמורים להיות לשם אשים ולשם ניחוח. ההגדרה של אותם סעיפים בדין לשמה מתייחסת לתהליך ההקרבה בכללותו ולא לחפצא של הקרבן".

הבחנה זו בין המחשבות המעצבות את הקורבן ובין המחשבות המלוות את סדר העבודה באה לידי ביטוי גם בהמשך המשנה:

"אמר רבי יוסי: אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו - כשר, שהוא תנאי בית דין, שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד".

הרמב"ם בפירוש המשנה מסביר [רש"י מבאר את המשנה בדרך אחרת, ויעויין באותו שיעור של הרב ליכטנשטיין שם דן במחלוקתם]:

"וזה התנא מצריך שיתכוון בעל הקרבן לששה דברים אלו נוסף על השוחט. ור' יוסי אומר שתנאי בית דין הוא שאין חוששין אלא למחשבת העובד בלבד, כלומר השוחט או המקבל או המהלך או הזורק, אבל בעל הזבח לא. והלכה כר' יוסי".

מה פשר אותה מתיחות בין הכהן העובד ובין בעל הקורבן? נראה לומר, שבעל הקורבן הוא המוסמך לעצב את זהות הקורבן. סוף סוף, הוא היוזם את הקורבן בכדי לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא או בכדי לכפר על חטא מסויים. ובכן, בכל הנוגע לזהות הקורבן, אכן מתבקש היה לתלות את המחשבה בבעליו.

מאידך, את עבודות הקורבן עצמן מבצע הכהן. מחשבה המלווה עבודות אלה רלוונטית, כמובן, אך ורק לגבי העובד ולא לגבי הבעלים.

ובכן, מסברה ניתן היה לומר, שכפי שהבחינו חז"ל בין הכוונות השונות, ודנו בהן בהקשרים שונים, כך יש להבחין בין הכוונות בשאלה האם יש מקום למחשבת הבעלים. חידושו של ר' יוסי הוא, שחכמים משיקולים שונים ביטלו את מעמד הבעלים בנושא זה, וקבעו שהכל הולך אחר העובד.

הרב אביהוד שורץ