ל. - מצוות כתיבת ספר תורה

  • הרב אביעד ברטוב

מצוות כתיבת ספר תורה / אביעד ברטוב

פתיחה

הגמרא בפרק רביעי של מסכת מנחות עושה הפסקה בענייני מנחות, ועוברת לעסוק בענייני סת"ם וציצית. כפי שכבר שמתם לב, בשיעורים האחרונים התחלנו לדון בנושאים אלו, ואנו נשתדל בזמן הבעל"ט להקיף את הנושאים הנ"ל ככל שידנו משגת.

מקור מצוות כתיבת ספר תורה מופיע בגמרא הבאה:

"אמר רב גידל אמר רב: הלוקח ס"ת מן השוק - כחוטף מצוה מן השוק, כתבו - מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני. אמר רב ששת: אם הגיה אפי' אות אחת, מעלה עליו כאילו כתבו" (מנחות ל.).

מימרא זו מכילה שני ענינים: א) מצוות כתיבת ספר תורה וביטולה. ב) האופנים בהם ניתן לקיים מצווה זו. הרמב"ם בהלכות ספר תורה מביא מקור למצווה:

"מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר: ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, ואע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו, ואם כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני, ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו, וכל המגיה ספר תורה ואפילו אות אחת הרי הוא כאילו כתבו כולו" (הל' תפילין ומזוזה פ"ז, הלכה א).

מקור דברי הרמב"ם הינו הגמרא בסנהדרין שם דנה הגמרא בדין ספר תורה של מלך:

"וכותב ספר תורה לשמו. תנא: ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו. אמר רבא: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה - מצוה לכתוב משלו, שנאמר: 'ועתה כתבו לכם את השירה' (דברים ל"א). איתיביה אביי: וכותב לו ספר תורה לשמו, שלא יתנאה בשל אחרים. מלך - אין, הדיוט - לא! - לא צריכא, לשתי תורות. וכדתניא: 'וכתב לו את משנה וגו'' (דברים י"ז) - כותב לשמו שתי תורות, אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו. אותה שיוצאה ונכנסת עמו (עושה אותה כמין קמיע, ותולה בזרועו, שנאמר 'שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט' (תהלים ט"ז)), אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא, שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו' (דברים י"ז) - מקום הראוי לקראת בו" (סנהדרין כא:).

מלך בשונה מהדיוט, מחויב שיהיו בידו שני ספרי תורה. אחד נכתב בתקופה בטרם היה מלך, והשני כאשר נכנס למלכותו. ספר התורה השני ילווה אותו לאורך תקופת שלטונו, יהיה מונח על זרועו בדומה לתפילין ואמור להוות עבורו סוג של מצפן מוסרי.

הן הגמרא במנחות והן הגמרא בסנהדרין, לא נתנו טעם למצווה זו, אולם הרא"ש מבאר את הנראה לו:

"וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו. אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים, מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושי' להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וע"י הגמרא והפי' ידע פי' המצות והדינים על בוריים לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם וגם לא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה" (רא"ש, תחילת הלכות ספר תורה).

מטרתה של מצוות כתיבת ספר תורה לדעת הרא"ש היא שיהיו ביד האדם ספרים מהם הוא יכול ללמוד הלכות. בדורות ראשונים שהיו לומדים מתוך ספר התורה, המצווה התקיימה בכתיבת ספר תורה ממש, ובדורות אחרונים היא מתקיימת בכל ספר.

אולם, המעיין בפשטי המקראות מהם למדו חז"ל את חיוב מצוות כתיבת ספר תורה יגלה שהדברים צריכים ליבון ובירור:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי" (דברים ל"א, טז-כ).

בסוף תקופת המדבר, עת משה נפרד מעם ישראל העומד להיכנס לארץ, מצווה אותו ה' לכתוב שירה. הציווי נכתב בלשון רבים ומכאן הבינו חז"ל כי הציווי הוא לא על משה לבדו אלא על כל יחיד ויחיד. מטרת הכתיבה הינה כריתת ברית עם הקב"ה. בפשטות, השירה שכתב משה היא שירת האזינו שעיקר ענינה הוא החוזה שבו כנסת ישראל מתחייבת לקב"ה מרגע שהם יכנסו לא"י.

חז"ל הבינו כי עניין כריתת הברית דרך כתיבה הוא מצווה על כל אחד ואחד, ופרשיית הברית אינה מצטמצמת לכתיבת פרשת האזינו. כך משמע מדברי הרמב"ם שמנמק כי מצוות ספר תורה כוללת את כל התורה ולא רק את שירת האזינו, והוא מביא טעם צדדי שלא ניתן לכתוב את התורה פרשיות פרשיות.

נראה כי הרא"ש אשר הרחיב את מצוות כתיבת ספר תורה לכל ספר הלכות, הבין כי בפסוק יש הוראה כפולה. הבסיס להבנה זו היא הגמרא בנדרים:

"אמר רבי יוסי בר' חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר: 'כתב לך' 'פסל לך' (שמות ל"ד), מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר: 'טוב עין הוא יבורך וגו'' (משלי כ"ב). מתיב רב חסדא: 'ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם!' (דברים ד') ואותי צוה, ואני לכם. 'ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי'! (דברים ד') אותי צוה, ואני לכם. 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת!' (דברים ל"א) השירה לחודה. למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל! אלא פילפולא בעלמא" (נדרים לח.).

לולא הברית שכרת משה ערב הכניסה לארץ, היינו חושבים כי התורה נמסרה למשה ולזרעו, ואילו לדורות הבאים נותר הציווי לבדו ללא סמכות לשנות ולהוסיף. הברית מעידה על כך שהתורה מסורה לדורות הבאים והיא עתידה להתחדש, ולא כדברי רבי יוסי בר חנינא שלא ניתנה התורה אלא למשה ולזרעו.

הברית שכרת משה מורכבת משני חלקים: השירה (שירת האזינו) והעדות (התורה). השירה היא אמירת הברית, ואילו התורה היא ההתחיבות הכרוכה בה. הרא"ש הבין שמאחר והתורה היא התוכן של הברית, ממילא את מצוות כתיבת ספר תורה ניתן לקיים בכל חלקי התורה אשר מהווים עדות לכך שהאדם מתחייב לקיים את הצווי הכרוך בהם, ובכך להביע את התחייבותו[1].

את דברינו פתחנו בציטוט מן הרמב"ם בהלכות ספר תורה, המבין כי עיקר המצווה היא כתיבת השירה (שירת האזינו), אלא שהיא הורחבה מאחר ואסור לכתוב את התורה פרשיות פרשיות. הרמב"ם בשונה מהרא"ש הבין כי מצוות ספר תורה היא כתיבת הברית מחדש, ותו לא.

האם יש עניין לכתוב ספר תורה דווקא?

לעיל הבאנו את דברי הגמרא במנחות שאמרה כי הלוקח ספר תורה מהשוק הרי הוא כחוטף מצווה. מדברי הגמרא עולה שלקיחת ספר תורה אינה פוטרת, מהי לקיחה?

ראשית נבאר, כי מצוות כתיבת ספר תורה מכילה שני חלקים: קיום מצווה, ומעשה מצווה. קיום המצווה הוא הימצאותו של ספר התורה ברשותך, ורובד נוסף הוא מעשה המצווה של הכתיבה. כך הבין הרמ"א:

"או שקנאו והוא היה מוטעה והגיהו, הרי זה כאלו כתבו (ב"י בשם נ"י). אבל לקחו כך ולא הגיה בו דבר, הוי כחוטף מצוה מן השוק (טור בשם ריב"ל פרק הקומץ). ואינו יוצא בזה" (יו"ד סימן ר"ע).

הרמב"ם בהלכותיו לא מזכיר את דין הלוקח ספר תורה. מאידך, בדבריו בספר המצוות משמע שהיעדר הכתיבה אינו מפקיע את קיום המצווה, אלא מדובר בקיום פחות מהודר:

"היא שצונו שיהיה לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו. ואם כתבו בידו הוא משובח מאד והוא יותר טוב כמו שאמרו (מנחו' ל.) כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני, ואם אי אפשר לו לכתבו צריך שיקנהו או ישכור מי שיכתבהו לו. והוא אמרו יתעלה 'כתבו לכם את השירה הזאת' (וילך י"ט)" (עשה י"ח).

גם החינוך בטעמים שהוא נותן למצוות כתיבת ספר תורה, מחזק את הגישה כי המצווה היא בהחזקת ספר התורה ברשותך:

"משרשי המצוה, לפי שידוע בבני אדם שהם עושין כל דבריהם לפי ההכנה הנמצאת להם, ועל כן ציונו ברוך הוא להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חברו, למען ילמד ליראה את ה', וידע וישכיל במצוותיו היקרות והחמודות מזהב ומפז רב. ונצטוינו להשתדל בזה כל אחד ואחד מבני ישראל, ואף על פי שהניחו לו אבותיו, למען ירבו הספרים בינינו ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות, וגם למען יקראו בספרים חדשים כל אחד ואחד מישראל פן תקוץ נפשם בקראם בספרים הישנים שיניחו להם אבותיהם" (מצווה תרי"ג).

אם-כן, כפי שראינו, הראשונים סברו כי ניתן לקיים את מצווה כתיבת ספר תורה, גם בהחזקת ספר תורה בלבד. הנמוקי יוסף בהערותיו על הרי"ף שם כותב כי המדד לקיום המצווה הוא בטרחה בעשייתה ובעמל בהשגתה, ואדם הקונה ספר תורה ומוציא דמים עבורו - מקיים את המצווה. לכאורה נימוק זה הינו מוסרי ולא הלכתי. אולם הראשונים, והאחרונים בעקבותיהם, הבינו שבכדי לקיים מצוות ספר תורה צריכה להיות זיקה ממונית כלשהי בין המקיים לסופר.

מהי זיקה זו? החינוך מדבר על שכירות, ואילו הרמב"ם בהלכותיו מתנסח במילים ש'אחרים כותבים עבורו'. נושאי כליו של הרמב"ם התלבטו האם הרמב"ם מתכוון לסוג של שליחות. המקור לאריכות הדברים במפרשים היא המילה 'לכם' המופיעה בפסוק. את דרישת 'לכם' אנו מכירים בארבעת המינים ובמצוות מילה. בארבעת המינים משמעות המילה היא בעלות, ואילו במצוות מילה הוראתה היא שליחות (בניגוד לשיטת ר' חיים המבין שמכאן אין שליחות במילה). בכל מקרה מדובר על צורך בהתקשרות למעשה ע"י קניין, או ע"י מינוי שליח.

האם ניתן לקיים בדורנו את מצוות כתיבת ספר תורה ?

בעל שו"ת 'שאגת אריה' מעלה שאלה מעניינת. הגמרא כותבת (קידושין ל.) כי בזמן הזה אין אנו בקיאים בחסרות ויתרות. כלומר, נוסח התורה המונח לפנינו היינו בעייתי במספר מקומות. לאור זאת מסיק בעל ה'שאגת אריה', שבזמן הזה, מצוות כתיבת ספר תורה הינה מדרבנן בלבד. בדרך זו מסביר בעל ה'שאגת אריה' כיצד הפך הרא"ש את מצוות כתיבת ספר תורה לעניין של לימוד תורה.

נקודה נוספת שלומד בעל ה'שאגת אריה' מעניין זה הינה כי נשים פטורות ממצוות ספר תורה, שכן הן פטורות מלימוד תורה. ואכן, החינוך במצווה תרי"ג פוטר נשים ממצוות כתיבת ספר תורה מטעם זה.

ואולם, בשו"ת 'בית הלוי' (חלק א' סימן ו') מחדש רבי יוסף דב שנשים מחויבות במצוות לימוד תורה, בכל לימוד המוביל למעשה. הפטור שלהם לדעתו הינו בלימוד תורה לשמה ('הלימוד הישיבתי') - לימוד לשם לימוד, ולא בכל צורות הלימוד. לאור זאת, גם נשים בזמן הזה תהיינה מחויבות, מאחר שיש להם קיום חלקי במצוות לימוד תורה.


[1] הרא"ש בחידושיו לסוגיה שם מבין כי רק שירת האזינו צריכה להיכתב ואין להרחיב את כתיבה לשאר חלקי התורה כרמב"ם. לענ"ד הרא"ש הבין כי מצוות כתיבת ספר תורה מוסבת על חלק העדות שבברית ולא על השירה עצמה וזהו המקור לדבריו כי גם מתקיימת מצוות לימוד תורה בשאר חלקי התורה. בעל השאגת אריה בסימן לו הסביר את רא"ש באופן אחר וראה דברינו לקמן