מא. - לועג לרש - ציצית למת

  • הרב אוהד פיקסלר

לועג לרש - ציצית למת / אוהד פיקסלר

פתיחה

תוך כדי הדיון האם ציצית הינה חובת מנא (-בגד) או חובת הגברא, מביאה הגמרא במנחות את שיטת שמואל:

"אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: כלי קופסא חייבין בציצית. ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה, מ"ט? 'אשר תכסה בה' אמר רחמנא, האי לאו לאיכסויי עבידא. בההיא שעתא ודאי רמינן ליה, משום 'לועג לרש חרף עושהו' " (מנחות מא.).

לדעת שמואל ציצית הינה חובת הבגד, ולכן גם אם הבגד נמצא בקופסה ישנו חיוב לעשות לו ציצית[1]. למרות זאת, שמואל מודה כי בגד התכריכין של מת - פטור מציצית. מיד לאחר דברים אלו הגמרא אומרת כי בזמן שמלבישים את המת, וודאי שמים לו ציצית. מה כוונת הגמרא?! האם היא חזרה בה, או שמא מדובר על זמנים שונים של ההלוויה?

בכל מקרה, מדברי הגמרא משמע שעקרונית המת פטור ממצוות ציצית, אולם מלבישים אותו בציצית משום טעם צדדי של לועג לרש. מטעמי מצוות ציצית המופיעים בגמרות ובראשונים נראה אכן שאין שייכות למת במצווה זו. מטרת המצווה היא לזכור את תרי"ג המצוות במהלך היום וכן את ריבונו של עולם[2], וודאי שטעמים אלו אינם שייכים כלפי אדם שנפטר מהעולם.

בשיעור השבוע נעסוק בשני נושאים שעולים בסוגיה זו:

1) הגדרת 'לועג לרש', משמעותו ומתי הוא חל.

2) עיון בשיטות הראשונים ומנהג ארץ ישראל היום לגבי לבישת טלית למת.

לועג לרש

בגמרא בברכות אנו מוצאים מקרים נוספים בהם מופיעה בעיה של לועג לרש:

"אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת ואינו מלוהו - עובר משום 'לעג לרש חרף עשהו'. ואם הלוהו מה שכרו? אמר רב אסי, עליו הכתוב אומר: 'מלוה ה' חונן דל', 'ומכבדו חנן אביון'. רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן. אמר ליה רבי חייא: דלייה, כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו" (ברכות יח.).

הגמרא מוסיפה שני מקרים בהם יש בעיה של לעג לרש: המקרה הראשון הוא כאשר אדם רואה לוויה ואינו מלווה את המת, אלא ממשיך בדרכו ולא נותן למת את הכבוד הקטן הזה. המקרה השני עולה מהסיפור על רבי חייא ורבי יונתן, ומהקשר הדברים נראה שבהליכה עם ציציות בבית הקברות יש גם כן בעיה של לעג לרש (כך אכן מסבירים הראשונים והפוסקים).

יש לשים לב כי קיים הבדל בפירוש המונח בין הגמרא במנחות לגמרא בברכות: בגמרא במנחות מלבישים את המת בציצית ובכך הוא כאילו מקיים את המצווה, ואילו בגמרא בברכות יש להימנע מקיום פומבי של מצוות בסמוך למת.

מה פירוש טעם זה של 'לעג לרש'? האם המתים נפגעים מכך ולכן אסור לנו לקיים מצוות בסמיכות למת? הסבר זה קצת קשה, ונראה שניתן להסביר טעם זה במספר דרכים:

א. מצד המת - אכן ישנה פגיעה במת וביזוי כלפיו.

ב. מצד החי- האדם שמקיים את המצוות בסמוך למת מראה חוסר התחשבות וחוסר תשומת לב כלפי הנפטר. כך נראה שיש להבין את דברי רבי חייא לרבי יונתן לגבי הוצאת הציצית בבית הקברות. עיקר הדגש הוא מצד החי שיתחשב במת וישים לב למקום שבו הוא נמצא. הבעיה היא של בזיון וזלזול מצד החי, והגמרא אומרת לנו שאנו צריכים להיות ערים לסביבתנו ולא לעצום עיניים. כך גם יש להבין את דברי רב יהודה שמי שרואה את המת ולא מלווהו עובר משום לועג לרש. מי שמתעלם מהמת ואינו מלווהו לקבורה מפגין בזיון כלפיו ויש בפעולה זו משום זלזול שאינו ראוי.

ציצית בבית הקברות - פסיקת ההלכה

תלמידי רבינו יונה מסבירים שהאיסור הינו רק בדבר שהוא חפץ של מצווה, כמו תפילין. אולם טלית שביסודה היא מלבוש, מותר ללובשה בבית קברות (אלא אם כן הציציות נגררות על גבי הקברים), ואין בעיה של קיום מצווה לפני המת. השו"ע (או"ח כ"ג, א) פוסק כדברי תלמידי רבינו יונה ומסביר בבית יוסף שכאשר הציציות מכוסות אין בכך לעג, והאיסור הוא רק במקרה כעין תפילין שבראשו. בימינו, מכיוון שהציצית היא לא ממש לבוש רגיל אלא כעין חפץ של מצווה, לכאורה דינה שווה לתפילין, ולכן אם הם מכוסות אין בכך בעיה אך במקרה והן מגולות אסור משום לועג לרש.

השולחן ערוך פוסק את הטעם של לעג לרש בשני מקומות: בפעם הראשונה בהלכות ציצית לעיל, וביתר פירוט ביורה-דעה:

"לא יהלך בבית הקברות או בתוך ד' אמות של מת ותפילין בראשו, משום לועג לרש (משלי יז, ה), ואם הם מכוסים, מותר. לא יהלך בבית הקברות או בתוך ד' אמות של מת או של קבר וספר תורה בזרועו ויקרא בו... מותר ליכנס לבית הקברות או לתוך ד' אמות של מת או של קבר, והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקבר. אבל אם נגרר, אסור משום: לועג לרש..." (סימן שס"ז, סעיפים ב-ד).

שיטת הרמב"ם

בניגוד לשו"ע, הרמב"ם אינו מזכיר בפירוש את עניין לעג לרש בשום מקום. אמנם הרמב"ם פוסק הלכות אלו במספר מקומות, אך בשום מקום הוא אינו מזכיר את עניין הלעג לרש, ומדבריו נראה כי ביסוד פסיקותיו עומד עקרון אחר:

"אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אע"פ שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו ואם הרחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות, וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא.

השגת הראב"ד: וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. כתב הראב"ד ז"ל אמר אברהם אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ"ל" (הלכות ק"ש פ"ג, ב).

הרמב"ם אינו מסביר את טעם ההלכה שאין לקרות ק"ש ליד המת, אך אם נעיין נראה שהוא פוסק זאת בהלכה אחת יחד עם האיסור לקרוא ק"ש בבית המרחץ ובבית הכסא. ברור שבמקומות אלו הטעם של לעג לרש אינו שייך, ולפי זה נראה שגם בצד המת אין זה הטעם שביסוד ההלכה. הרמב"ם פוסק הלכה זו גם לגבי תפילין וספר תורה וגם שם הלכה זו נאמרה בבית הקברות יחד עם בית המרחץ ובית הכסא (הלכות תפילין מזוזה וס"ת פ"ד, הלכה כג; פ"י, הלכה ו)[3].

כפי שראינו, בהלכה שצטטנו מהלכות ק"ש ישנה מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד ויתכן והיא קשורה לנקודה שהעלנו. הראב"ד חולק על דברי הרמב"ם וסובר כי למרות שאין לקרוא ק"ש בצד המת לכתחילה, מי שקרא שם בכל זאת, אינו חייב לחזור ולקרוא. יש לשים לב שהראב"ד חולק רק לגבי מי שקרא בצד המת, אך מסכים עם הרמב"ם לגבי מי שקרא ק"ש בבית המרחץ או בבית הכסא שעליו לחזור על הקריאה. נראה כי אם פסול קריאה בצד המת הינו משום לועג לרש, הדבר לא יהיה לעיכובא ועל האדם להיות רגיש ולשים לב למת שמוטל לצידו, אך אם קרא ק"ש יצא יד"ח. כך נראה שסובר הראב"ד ולכן הוא חולק על הרמב"ם רק לגבי מת. לעומת זאת הרמב"ם מבין שהפסול לקרוא ק"ש נובע מכך שהמקום אינו ראוי לקריאה בדומה לבית המרחץ ולשירותים, ולכן דינם שווה.

נעיין בדברי הרמב"ם בהלכות אבל, ומתוך דבריו שם ננסה להבהיר קצת יותר את שיטתו:

"בתי הקברות אסורין בהנאה, כיצד אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין עושין בהן מלאכה, ולא קורין בהן ולא שונין בהן, כללו של דבר אין ניאותין בהן, ולא נוהגין בהן קלות ראש, לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפילין בידו וספר תורה בזרועו, ולא יתפלל שם, וברחוק ארבע אמות מותר" (פי"ד, הלכה יג).

הרמב"ם פוסק את ההלכה של התפילין, בין שאר ההלכות הנוגעות לצורת התנהגות בבית הקברות ובצד המת. הרמב"ם מסביר שיש דברים שלא שייך לעשות בבית הקברות, חלקם דברים שיש בהם קלות ראש, ובכלל זה ישנם פעולות שפשוט לא שייך לעשות במקום זה.

יתכן ובצורה דומה ניתן להבין את העקרון של לועג לרש. הסברנו קודם שניתן לראות את האיסור מצד האדם החי- עליו להיות מודע לסביבתו ולכן עליו להתנהג בצורה מסוימת כדי שלא להיראות כמי שמבזה את המת. יתכן והרמב"ם מרחיב הבנה זו ומסביר שלא שייך לקיים את המצוות בסמוך למת או בבית קברות. בדיוק כמו שלא שייך לקרוא ק"ש בבית הכסא או במרחץ, כך לא שייך לעשות זאת בבית הקברות. אנו מוצאים במספר מקומות את ההרחקה בין קיום המצוות ועבודת ה' ובין המוות. היהדות מנסה להתרחק מהמוות ורואה בו טומאה, כאשר התורה והמצוות הם חיים, ולכן לא שייך לערב בין התחומים.

דוגמה יפה לנקודה זו, לכך ניתן לראות בהסברו של הרב סולובייצ'יק לפטור אונן ממצוות. הרב סולובייצ'יק כותב שבזמן שהאדם עסוק במוות בצורה כה חזקה כמו קרוב ביום הפטירה, לא שייך שהוא יקיים מצוות:

"כוחה של ההתחייבות שנתקבלה במצרים יפה לדידו של אדם כל עוד הוא עסוק בחיים, ולא לגבי מי שניצב אל מול פני המוות. מה הטעם העומד מאחורי ההלכה הפוטרת את האונן מקיום המצוות? הידיעה כי מחויבותנו כלפי ה' נעוצה במודעות לכבודו של האדם וקדושתו" ('מן הסערה' פרק 'אנינות ואבלות').

בצורה דומה סובר הרמב"ם שלא ניתן לקיים את המצוות כמו לימוד תורה וקריאת שמע בסמוך למת. כאשר האדם כה סמוך וצמוד למת, המקום אינו ראוי לקיום מצוות וזה בדומה למקומות אחרים שאינם ראויים לכך[4].

ציצית למת

בראשית השיעור ציטטנו את דברי הגמרא במנחות הכותבת שמלבישים את המת בציצית משום לועג לרש. התוספות במסכת ברכות (יח. ד"ה למחר באין) עומדים על סתירה בין הגמרא במנחות והגמרא בברכות. מהגמרא במנחות עולה שקוברים את המת עם ציצית, אך בברכות אנו רואים שאסור להסתובב בבית הקברות עם ציצית משום לעג לרש, ומשמע שלמת אין ציצית. התוספות מתרצים את הסתירה שבאמת הם הלבישו את המת עם ציצית אך היום כבר לא נוהגים זאת. מדוע השתנה המצב? ר"ת מציע שתי סיבות א) היום לא כולם לובשים ציצית באופן קבוע, ורק מי שכל חייו לבש ציצית נקבר עם ציצית. ב) כתוב בפסוק בתורה- 'לדורותם', והפירוש הוא לדור תם. מכיוון שהיום לא כולם לובשים ציצית גם בחיים, יהיה בכך לועג לרש[5].

לפני שנביא את שיטות הראשונים נעיר שמהגמרא במנחות דייקנו שהמת פטור מהציצית והסיבה שמלבישים אותו הינה סיבה צדדית של לעג לרש. מסברה, המת פטור מן המצוות ולכן לא שייך כלל לגבי ציצית, ומפני חשש צדדי הוא נקבר עם ציצית. מההסבר השני של ר"ת עולה שיתכן ויש חיוב עקרוני שהמת יהיה עם ציצית ברגע שהדור אכן תם. דבר זה צריך עיון, אך כך נראה מדבריו. מקור לגישה זו אנו מוצאים בדרשה קצרה של הספרי זוטא:

"למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית? לומר לך מת חייב בציצית" (פרק טו אות לו).

האור זרוע (הלכות אבלות סימן תכא) מצטט את המדרש ומביא אותו כאסמכתא נוספת לכך שיש לשים ציצית על תכריכי המת[6].

שיטות הראשונים

בניגוד לדברי הגמרא במנחות, במסכת שמחות מובא כי יש לסלק את הציצית לפני הקבורה:

"אבא שאול בן בטנית היה אומר לבניו, קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא, והתירו תכלת מטליתי" (י"ב, יא).

חלק מהראשונים ראו בדבריו של אבא שאול את מקור המנהג שלנו שלא לקבור את המת בטלית. נפרט את שיטות הראשונים בנוגע לצורה שבה יש לקבור את המת:

* הרמב"ן סובר (תורת האדם עמוד ק) שמטילין ציצית למת משום חשש של לועג לרש. הרמב"ן מסביר שדברי אבא שאול הם דברי יחיד ולא נפסקו להלכה, והוא דוחה את שיטות הראשונים שפסקו כאבא שאול.

* אור זרוע (סימן תכא, וכך סובר הראבי"ה) סובר שמי שהיה רגיל בציצית בחייו יניחו לו ציציות גם במותו, אולם שאר האנשים שלא היו רגילים בכך לא מניחים להם. נראה שיש בעיה איך להגדיר את המקרים השונים ומתי יניחו ומתי לא. כמו כן לא ברור האם חילוק זה קשור לעניין לעג לרש ומדוע שיהיה הבדל לעניין זה בין מי שרגיל ומי שלא.

* שיטת הרז"ה (בשם הרב יצחק בן מלכי צדק; מו"ק טז,א) שבשעה שמוליכים את המת לקבר עוטפים אותו עם טלית, אך כשקוברים אותו פושטים את הטלית והמת נקבר בלי טלית. הסיבה לכך היא כדי שלא יהיו נושאיו עם טלית והוא בלי ויהיה בכך לעג לרש. בדרך זו הרז"ה מסביר את היחס בין הסוגיה במנחות ודברי מסכת שמחות. הגמרא במנחות דיברה על זמן מסע ההלוויה ואז המת עם טלית, אך בקבורה עצמה מתירים את הטלית כדברי מסכת שמחות.

* ישנן שיטות ביניים בראשונים שמציעים דרכים בהם מצד אחד לא באמת יקיימו מצוות ציצית, וכנגד לא יהיה לעג לרש. הראב"ד (השגות לרז"ה) סובר שנותנים ציצית למת אבל לא קושרים. מכיוון שיש שם ציצית כבר לא קיים לעג נגד החיים, ומצד שני כיון שלא קושרים אותם אין כאן לעג נגד המתים שאין להם ציצית. הריצב"א (תוספות ברכות יח. ד"ה מחר) נהג לעשות פתרון אחר- הוא לא היה מסיר את הציציות אלא קושר ומהדק בתוך הכנף. טעם הדבר- "לאפוקי נפשיה מפלוגתא אם הם חייבין בציצית יש להם ציצית ואם לאו הרי הם מכוסין". דרך נוספת מופיעה במרדכי (מו"ק סימן תתס"ג): "טוב הדבר להסיר מן הד' כנפות ולקושרם באחד מן הכנפות"[7].

להלכה נחלקו הפוסקים כיצד יש לנהוג:

"אין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית. הגה: וי"א דאין צריך ציצית. ונהגו לקברו בציצית, אך שפוסלין תחלה הציצית, או כורכין אחד מן הכנפות" (שו"ע יו"ד סימן שנ"א, סעיף א).

"והב"ח כתב דאין לפסלן אלא יש לקשרן זה עם זה או לכסותם תוך הכנפות" (ש"ך שם ס"ק ב).

מנהג ארץ ישראל היום

השולחן ערוך פוסק להלכה כשיטת הרמב"ן שקוברים את המת עם ציצית, הרמ"א סובר שפוסלים את הציצית והב"ח לא היה פוסל אלא מכסה. כיום החברא קדישא בישראל אינם נוהגים כאף אחת משיטות אלו, אלא מוליכים את המת כשהוא עטוף בטלית ומוציאים את הטלית לפני הקבורה עצמה כשיטת הרז"ה. מדוע אנו נוהגים בדרך זו?

כדי להבין את מנהגנו נעיין בתשובה שכתב הרב טוקצינסקי לאדם מבוגר בשם שלמה שערער על המנהג. בשאלה שלמה הוא מפרט את שיטות הראשונים ותמה מדוע נוהגים היום בארץ ישראל כנגד דברי הרמב"ן והראבי"ה. בעקבות כך הוא מבקש:

"ועתה אני בא לפני מעכ"ת בנוגע אלי בפרטות: מנעורי ומיום שעמדתי על דעתי אינני זוכר אם עבר עלי אפילו לילה אחד בלי ציצית. נולדתי בפינסק ואבותי היו חברים בחברא קדישא ולאר פטירתם הייתי אני לראש בח"ק ואצלנו היה המנהג תמיד להלביש טלית... ומיום שזכרי השי"ת לשנות שבעים, בכל יום שאני מגיע לק"ש אני מעטף את ראשי בטלית להזכיר יום אחרון. ודבר זה אינו נותן לי מנוח כשאני נזכר במנהג הארץ. לכן באתי בדברים עם גדולים שיתנו לי 'בכתב' רשות לדרוש מהח"ק להלביש אותי אח"כ בטלית מצויץ כדין..." (גשר החיים חלק ב פרק יד).

ניתן להתרשם מלשון השאלה והבקשה על החשיבות הגדולה בפסיקת ההלכה בנושאי אבלות ועל ההשפעה שיש לכך על האדם עוד בחייו. הרב טוקצינסקי עונה באריכות ומסביר מדוע המנהג הארץ-ישראלי הוא המחוור וכך יש לנהוג בכל מקום שאין מנהג אחר. בנוסף לציטוט הראשונים והאחרונים שסוברים כרז"ה[8] הוא מדגיש את העובדה ששיטה זו היא המתיישבת עם כל הסוגיות. כפי שראינו הסוגיה במנחות סותרת את הגמרא בברכות וכן את דברי מסכת שמחות, ולפי שיטה זו אנו יכולים להסביר בצורה שבה כל המקורות מקובלים להלכה.

הגמרא במנחות עוסקת בזמן הלוויה שבזמן זה ישנה בעיה של לעג לרש מצד המלווים ונושאי המיטה, אך בזמן הקבורה מורידים את הטלית כמו שציווה אבא שאול את בניו במסכת שמחות. כך גם מבואר בגמרא בברכות שיש איסור ללכת עם ציציות בחוץ ליד הקברים הואיל והמת נקבר ללא ציצית.

בתשובתו, מרחיב הרב טיקוצ'ינסקי על חשיבות המנהג והאיסור לשנות ממנהג שנהגו. בעקבות כך הוא מסכם שזו השיטה המחוורת ויש לנהוג כמנהג האר"י, וקיים אף איסור לשנותו. על עצם הבקשה הוא מוסיף:

"אף גם יואל נא לצייר בנפשו: במקום ובזמן שכל בני ארץ ישראל משנות דור, כולם נמצאים בעולם העליון בלי טלית מצויצת מהעולם הזה. ואחד מיושבי ארץ ישראל מופיע בעלמא דקשוט הוא לבדו מעוטף בטלית מצויצת, בין כל רבותינו הגדולים הצדיקים והקדושים שכולם יושבים ועטרותיהם בראשיהם בלבושיהם ובטליתותיהם הרוחניים- כיצד יתראה לעיני הכל הת"ח היחידי הלזה. האם לא ימצא את עצמו מבויש כלפי קדושי עליון כשהוא מראה את עצמו מהודר לבדו? והלוא אפילו בכל שינוי לבוש, כגון בצבע, כבר ציוה רבי ינאי שלא ילבישהו לבנים יותר מאחרים שלא יראה כחתן בין אבלים, או להיפך- ק"ו בלבוש שהוא מצוה בעולם הזה..." (שם).



[1] כך מפרשים תוספות (מא: ד"ה רב אמר) את שיטת שמואל. מדברי רש"י על אתר עולה ששמואל מבין שיש חיוב ציצית על הבגד רק כאשר הוא מוכן ללבישה על ידי אדם שמחויב במצווה. לפי זה, הגדרת חובת הבגד הינה מורכבת יותר ופירושה שישנו חיוב כאשר הבגד מוכן ועתיד להילבש על ידי אדם המחויב בכך.

[2] ראה לדוגמה בדברי הגמרא במנחות (מג:).

[3] יש לציין שהרי"ף על הסוגיה במסכת ברכות (יא.) פוסק להלכה את הטעם של לועג לרש.

[4] דברים דומים כותב הרב סולובייצ'יק גם בספרו איש ההלכה: "יש ליהדות יחס שלילי אל המיתה ואל המתים... ובשעה שהרבה דתות רואות בתופעת המיתה חזיון חיובי... ולפיכך קידשו את הקבר... הכריזה היהדות טומאה ביחס למת ומאסה במיתה... היהדות הנאמנה שהיא בת קולה של ההלכה, רואה במוות ניגוד עצום וסתירה מבהילה לכל חייב הדת. המוות סותר את כל מהותה של חווית איש הדת המפוארה..." (עמ' 36).

[5] ברא"ש במו"ק בפ"ג מובא בשם ר"ת שציצית היא עדות לקיום התורה, ומכיוון שהיום שהדור אינו ראוי לכך לא מלבישים את המת.

[6] האור זרוע מסביר את החובה לשים משום לועג לרש ומביא את המדרש כאסמכתא נוספת לשיטתו. האו"ז תולה את השאלה האם המת חייב בציצית במחלוקת האם מצוות בטילות לעתיד לבוא. כאשר לדעות שמצוות אינן בטלות לעתיד לבוא המת חייב בציצית. וראה בשו"ת שבט הלוי חלק ח סימן רנד שתמה על דברי האור זרוע בעניין זה.

[7] הסברה בבסיס השיטות האלה קצת קשה, מפני שנראה כאילו הם מנסים 'לעבוד' על מישהו. שהרי בשורה התחתונה או שהוא לובש ציצית כהלכתה או שלא. וצ"ע.

[8] כדוגמת האר"י שגם נהג בדרך זו.