מא. - מצוות עשיית ציצית

  • הרב אוהד פיקסלר

מצוות עשיית ציצית / אוהד פיקסלר

פתיחה

הרמב"ם בפתיחה לספר המצוות מביא את הכללים שעל פיהם הוא מנה את המצוות בספרו. בשורש התשיעי אומר הרמב"ם כי אין ראוי למנות כל פעם שהתורה אומרת עשה או אל תעשה כמצווה בפני עצמה, ויש למנות רק את הדברים שאנו מצווים או מוזהרים עליהם. כראיה לדבריו מביא הרמב"ם את מצוות ציצית:

"והראיה על כל מה שאמרנו אמרם (מנחות מד.): כל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה, בעבור שנכפל בו לשון הצווי חמשה פעמים. אחד - 'ועשו להם ציצית'; שני - 'ונתנו על ציצית הכנף'; שלישי - 'והיה לכם לציצית'; רביעי - 'גדילים תעשה לך'; חמישי - 'על ארבע כנפות כסותך'. ומצאנו להם לשון מבואר במצות ציצית שהיא מצוה אחת כמו שאבאר כשאזכור אותה".

על פי הרמב"ם, ריבוי הציוויים מטרתו חיזוק המצווה בלבד, ובעקבות כך הוא מונה את מצוות ציצית כמצווה אחת (עשה י"ד בספר המצוות)[1]. ההבנה הפשוטה היא שאנו מקיימים את המצווה כאשר אנו מתעטפים בציצית - וכך אנו אכן אומרים בברכה. בשיעור זה נעיין ביחס בין עשיית הציצית ולבישתה, ונבחן האם קיימת מצווה גם בעשיית והכנת הציצית.

המצווה היא בלבישה

הגמרא במנחות (מא.) דנה במחלוקת האם ציצית הינה חובת הבגד או חובת הגוף. בגמרא מובאות השלכות רבות לשאלה זו, אולם לעניננו חשובים רק דברי הגמרא בנוגע לברכת הציצית. בהקשר זה, הגמרא מספרת כי רב אדא היה מברך לעשות ציצית, ובעקבות כך היא דנה האם בכלל מברכים על ציצית ואם כן מהי הברכה. הגמרא מסכמת את הדיון ואומרת:

"אלא לאו היינו טעמא, כל מצוה דעשייתה גמר מצוה, כגון מילה, אע"ג דכשירה בעובד כוכבים - בישראל צריך לברך, וכל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה, כגון תפילין, אע"ג דפסולות בעובד כוכבים - בישראל אינו צריך לברך. ובציצית בהא קמיפלגי, מר סבר: חובת טלית הוא, ומר סבר: חובת גברא הוא" (מב:).

הגמרא אומרת שלמאן דאמר שציצית הינה חובת הבגד, הברכה היא על עשיית ציצית, היות ואז נגמרת עשיית המצווה. אולם לסוברים שציצית היא חובת האדם, הברכה תהיה על ההתעטפות בציצית.

רש"י על אתר מסביר כי לפי רב נחמן הסובר שציצית היא חובת הגברא, אזי המצווה היא העטיפה- "ועטיפתה זוהי מצוותה". לפי הסבר זה משמע שאין כלל מצווה בעשיית הציצית, וכך גם עולה בפסיקת השולחן ערוך בעניין זה:

"ציצית חובת גברא הוא ולא חובת מנא, שכל זמן שאינו לובש הטלית פטור מציצית, ולפיכך אינו מברך על עשיית הציצית, שאין מצוה אלא בלבישתו[2] " (אורח-חיים סימן י"ט, סע' א).

אך נראה שאין זה הפירוש היחידי האפשרי לגמרא זו: ניתן לומר שאמנם מברכים על הלבישה ולא על העשייה, אולם אך אין זה אומר שאין שום מצווה בעשייה. הגמרא אינה אומרת שאין מצווה בעשייה, אלא רק אומרת שאין זה גמר המצווה. מצד הלכות ברכות אנו מברכים על גמר המצווה בלבד, אבל יתכן שגם עשיית הציצית היא חלק מהמצווה. כהבנה זו משמע בדברי 'מחצית השקל' (על השו"ע ס"ק א) כאשר הוא אומר שלמאן דאמר שציצית חובת גברא, החיוב קיים רק כשלובש ולכן אינו מברך, אך חלק מקיום המצווה נעשה כבר בשלב העשייה.

יחס בין עשייה וקיום

מהו היחס בין עשיית מצווה לבין קיומה? שאלה זו עולה במספר מצוות, ובטרם נדון בדין ציצית, נעיר שישנה מחלוקת כללית בין התלמודים בנוגע למעמד עשיית המצווה. הירושלמי במסכת סוכה כותב שמי שעושה סוכה מברך גם על עשייתה. הירושלמי במסכת ברכות מרחיב עקרון זה גם למצוות נוספות:

"העושה סוכה לעצמו אומר: ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה, לאחרים: לעשות לו סוכה לשמו. נכנס לישב בה אומר: ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה. משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד מעתה... העושה מזוזה לעצמו אומר: לעשות מזוזה, לאחר לעשות מזוזה לשמו. כשהוא קובעה אומר- ברוך אקב"ו על מצות מזוזה. העושה תפילין לעצמו כו' לאחר כו' כשהוא לובש אומר על מצות תפילין. העושה ציצית לעצמו כו' לאחר כו' נתעטף כו'..." (ברכות פרק א', ה"ב).

אם-כן, שיטת התלמוד הירושלמי היא שיש לברך הן על עשיית המצווה, והן בזמן קיומה. הבבלי חולק על גישה זו ומקור דבריו בתוספתא (עם שינויים קלים). וכך נאמר בתוספתא:

"העושה לולב לעצמו אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. כשהוא נוטלו אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב... העושה ציצית לעצמו אומר: ברוך שהחיינו, כשהוא מתעטף אומר ברוך אשר קדש' במצ' וצו' להתעטף בציצית... העושה תפלין לעצמו אומר ברוך שהחיינו, כשהוא מניחן ברוך אשר קד' במצ' וצו' להניח תפלין..." (תוספתא ברכות פרק ו', הל' י).

ניתן לראות כי בדברי התוספתא לא מוזכרת ברכה על העשייה, כי אם רק ברכה על קיום המצווה וברכת שהחיינו. הגמרא במנחות (מב:) מביאה תוספתא זו, ופוסקת כי אין מברכים על עשיית ציצית או עשיית התפילין, אלא רק על גמר המצווה. התוספות (שם, ד"ה ואילו) אכן מעיר כי ישנה מחלוקת בין התלמודים בעניין זה, ואנו פוסקים כדברי הבבלי[3].

שיטת הירושלמי היא כללית בקיום המצוות וסברתו היא כי יש משמעות בפני עצמה להכנה של המצווה. הבבלי חולק על גישה זו, אך יתכן וישנם מצוות פרטיות בהם ישנה משמעות גם להכנה של המצווה גם לדעתו. בהמשך השיעור נעיין במספר הלכות מהם משמע שעשיית הציצית היא חלק אינטגרלי מקיום מצוות ציצית.

ציצית שנפסקה בשבת

ישנם מספר דיונים בראשונים בנוגע למצוות ציצית בשבת, ועיקר העיסוק נוגע בשאלת טלטול ציצית ברשות הרבים:

"אומר ה"ר שלמה מדרויי"ש שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת, שאסור ללבשו עד שיתקן אותו שאם לובשו עובר בעשה. והשיב ר"י דליתיה כדמוכח בשמעתין דאע"ג דאיפסיק לא הוה שדי בכרמלית דרבנן. לכך נראה לר"י דמצות עשה דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ארבע כנפים בלא ציצית דאז ודאי היה הדין עמו אלא מצות עשה גרידא להטיל בו ציצית, ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת ובחול ודאי עובר כל שעה שלובשו בעשה דהטל בו ציצית" (מרדכי תקמ"ד).

כידוע, ישנם שלושה מצבים של האדם ביחס למצוות ציצית:

א. אדם שלובש בגד של ארבע כנפות עם ציצית - מקיים מצוות עשה.

ב. מי שאינו לובש בגד של ארבע כנפות - לא מקיים מצווה ולא עובר עבירה (אין חובה ללבוש ציצית).

ג. מי שלובש בגד של ארבע כנפות שאין עליו ציצית - מבטל מצוות עשה (אין לאו לגבי ציצית).

ר"י מדגיש שהמצווה היא רק להטיל בבגד ציצית, ומתוך הבנה זו הוא מסיק השלכה הלכתית: היות ובשבת לא ניתן לעשות ציצית (משום שיעבור על איסורי שבת), לכן אם ילבש בגד של ארבע כנפות בלי ציצית הוא אינו עובר על המצווה. החיוב המוטל על האדם הינו להטיל ציצית, אם הוא לובש בגד של ארבע כנפות. בשבת, הואיל והמצווה אינה שייכת, הוא יכול ללבוש בגד ללא ארבע כנפות[4].

ה'שרידי אש' (ח"ב, סימן ח) שואל מדוע לגבי ציצית דברי ר"י שהובאו במרדכי נפסקו להלכה (כפי שנראה בהמשך), אולם מצד שני נפסק כי אסור לשחוט ביו"ט כשאין לאדם עפר מן המוכן לכיסוי הדם[5]? תשובתו היא כי במקום שהמצווה היא חובת הגוף, כמו בציצית, כיוון שהאדם אינו יכול לקיים את המצווה אזי יש פטור בעצם (ובשבת אי אפשר לעשות את המצווה באופן אחר). אך כאשר המצווה היא בחפצא (כיסוי הדם - הדם צריך להיות מכוסה), אזי כאשר היה ניתן לעשות בצורה אחרת - אין פטור בעצם, ולכן אסור לעשות.

על פי כיוון זה נראה להסביר, כי קיום המצווה נעשה במעשה הלבישה. אולם, מכיוון שציצית היא רק מצוות עשה ואין בה לאו, מעשה העשייה מקבל תוקף יותר משמעותי בהלכות המצווה. המצווה היא בעשייה, אך להלכה היות והמצווה היא חובת האדם, החיוב והמצווה חלים רק בזמן העיטוף ולכן אין לברך על העשייה[6].

דברי ר"י נפסקו להלכה ברמ"א בסימן יג. בסימן זה דן השו"ע במי שנפסקו ציציותיו בשבת בכרמלית, ובשאלה האם מותר לו להמשיך ללבוש אותם משום כבוד הבריות. הרמ"א מוסיף על דברי השו"ע:

"...והוא הדין אם נפסק אחד מן הציציות ומתבייש לישב בלא טלית, דיוכל ללובשו בלא ברכה, מכח כבוד הבריות (ב"י בשם התשובה). ודוקא בשבת, דאסור לעשות ציציות, אבל בחול כהאי גוונא, אסור" (סי' י"ג, סעיף ג).

על פסק זה של הרמ"א מקשה הט"ז (ס"ק ה) מדוע הוא תלה את הדין משום כבוד הבריות, הרי המרדכי התיר זאת גם ללא טעם זה? הט"ז מתרץ כי הרמ"א אמנם סבר כשיטת המרדכי, אך כתב את הטעם של כבוד הבריות עבור ר"ש מדרויי"ש שחולק על ר"י, כדי שהלכה זו תהיה לכולי עלמא.

לאור דברינו נראה לבאר ששיטת הר"ש היא שאין לראות את עשיית הציצית כחלק מהמצווה, ולכן אין לה השלכות הלכתיות כעין אלו. יתכן והוא יחלוק על מניין המצוות ולא ימנה את המצווה כעשייה (כפי שנראה ברמב"ם), או שהוא יבין שעשיית הציצית היא רק הכשר מצווה אך לא חלק מהמצווה. הרב עובדיה יוסף בתשובה מביא מספר אחרונים שמבינים בצורה זו:

"כן ראיתי להגאון רבי שלמה קלוגר בחכמת שלמה (סימן י"ח), שכתב גם כן דנהי דקיום המצוה שהיא הלבישה לא שייכא בלילה, מכל מקום העשייה כשרה בלילה, משום דהוי רק מכשירי מצוה... (שו"ת יביע אומר חלק ח', או"ח סימן ג).

לעומת זאת ניתן להסביר בדעת ר"י שיש משמעות וחשיבות גם לעשיית הציצית כחלק מהמצווה. על פי הסבר זה נאמר כי קיום המצווה מתחלק למספר חלקים (כפי שנראה ברמב"ם), או שנראה זאת כמעשה מתמשך כפי שעולה מאחרונים אחרים:

"והוסיף הפני מבין שם דברי הגאון בעל לבושי שרד בשו"ת נאות דשא שכתב לחקור, דלכאורה א"צ בכלל הטלת ציצית בהכשר... ותירץ שהדבר פשוט שכיון שמעשה נתינת הציצית הוא הכנה והזמנה למעשה הלבישה הכל נחשב כמעשה אחד, ולבישה אריכתא היא, שבעת שלובש בפועל הטלית כשהיא מצוייצת אז נגמר מעשה הטלת הציצית, וכאילו אז הטילם בבגדו" (יביע אומר, שם).

לשון המצווה ברמב"ם

הרמב"ם בספר המצוות ובמניין המצוות, מתנסח בצורה יחודית, ומזכיר רק את עניין העשיה:

"והמצוה הי"ד: היא שצונו לעשות ציצית והוא אמרו יתעלה (ס"פ שלח) ועשו להם ציצית...".

"הלכות ציצית: מצוות עשה אחת והיא, לעשות ציצית על כנפי הכסות".

מלשון הרמב"ם משמע שהדגש במצווה זו הינו דווקא על העשייה ולא על הלבישה. כדי לעמוד על היחס בין עשיית הציצית ולבישתה לשיטת הרמב"ם, נעיין בשתי הלכות שבהן עולה יחס זה:

"...ומאימתי יברך על הציצית בשחר? משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, וכיצד מברך עליה, ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית. וכל זמן שמתעטף בה ביום מברך עליה קודם שיתעטף. ואינו מברך על הציצית בשעת עשייתה מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה" (פ"ג הלכה ח).

הרמב"ם מסביר את דברי הגמרא במנחות לאור הכלל שהוא מבאר בהלכות ברכות. מכיוון שברכה נאמרת רק על סוף המצוה, לכן הברכה על הציצית נאמרת על הלבישה בלבד. ואולם, לדעת הרמב"ם עשיית הציצית הינה חלק אינטגרלי מהמצווה, וכפי שראינו את דעתו בשורש התשיעי ישנם מספר חלקים למצווה והברכה היא על הסיום.

בניגוד לרש"י אשר הבין כי אין כלל מצווה בעשייה, לדעת הרמב"ם חלק ממצוות ציצית הינה העשייה אך כתוצאה מדינים בהלכות ברכות הברכה תאמר על הלבישה בלבד.

בהמשך, הרמב"ם ממשיך ומבאר את היחס בין החלקים השונים של המצווה:

"היאך חיוב מצות הציצית? כל אדם שהוא חייב לעשות מצוה זו, אם יתכסה בכסות הראויה לציצית- יטיל לה ציצית ואח"כ יתכסה בה. ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה, אבל בגדים הראויים לציצית כל זמן שלא יתכסה בהן אדם אלא מקופלים ומונחים פטורין מן הציצית שאינה חובת הטלית אלא חובת האיש שיש לו טלית" (שם, הלכה י).

הרמב"ם פוסק שציצית היא חובת האדם, אך עדיין חלק מהמצווה הינה הטלת הציצית בבגד. על-פי הבנה זו כי עשיית הציצית היא חלק מהמצווה, ברור שיתכן ויהיו לחלק זה השלכות הלכתיות, לדוגמה דברי המרדכי.

השלכות נוספות

השלכה נוספת מההבנה כי עשיית הציצית היא חלק מהמצווה, היא כי יתכן ולאור הבנה זו, יש עדיפות שהאדם יעשה בעצמו את הציצית. כמו-כן, ישנן הלכות נוספות בהלכות ציצית בהן עולה החשיבות למעשה הכנת הציצית, ונזכיר שתיים מהן בקצרה:

הגמרא במנחות (מ:) מזכירה כי בהלכות הכנת הציצית ישנו דין של 'תעשה ולא מן העשוי'. כדוגמה לאיסור זה מביאה הגמרא כי אם יש לאדם טלית בעלת שלוש כנפות, אסור לעשות לה 4 ציציות, ואז להפוך אותה לבעלת ארבע כנפות, משום 'תעשה ולא מן העשוי'. גם בלי שניכנס לדיונים בהלכה זו, ברור כי עצם הדין מראה לנו שישנה חשיבות לעשיית הציצית. לא מספיק רק ללבוש את הציצית - יש משמעות לאיך עשו את הציצית.

דין נוסף שעולה בהקשר זה הוא בנוגע לעשיית ציצית בלילה. כידוע,לילה לאו זמן ציצית הוא, והשאלה היא האם במקרה שהכין ציצית בלילה, בבוקר זה יחשב כ'תעשה ולא מן העשוי'. יש שאמרו שאם נראה את עשיית הציצית כמצווה, אזי זה ייחשב ל'תעשה ולא מן העשוי'. אולם, נראה שבעניין זה, גם אם נגדיר את עשיית הציצית כחלק מהמצווה, עדיין יהיה מותר לעשות ציצית בלילה. סברה זו עולה בתשובתו של הרב עובדיה יוסף בנושא זה:

"...ועוד שיש לומר, שאפילו למאן דאמר חובת טלית הוא, אפשר שיודה שיש להתיר הטלת ציצית בלילה, משום שאינו מחוסר מעשה, וזמן ממילא קא אתי, הילכך אין בזה משום תעשה ולא מן העשוי, וכמו שכתבנו בשם להקת האחרונים" (יביע אומר ח"ח או"ח סימן ג)[7] .

דיון נוסף שנזכיר בקצרה בהקשר זה, הינו בנוגע לחובת עשיית הציצית לשמה. מדין זה עולה כי ישנה משמעות לדרך בה עושים את הציצית, ואף בזמן הטוויה יש צורך שיהיה לשמה. דין לשמה בציצית, הינו מעין הכשר של הציצית, ויש חשיבות לעשייה לא רק כלפי מי שעושה אלא גם איך זה נעשה[8].

עד כה ראינו שעשיית הציצית היא חלק ממצוות הציצית, ואת ההשלכות ההלכתיות הרחבות של הבנה זו. הגרש"ז אויערבך עוסק בשאלה האם אדם שמניח ציצית ללא כוונה, עובר על מצוות ציצית למאן דאמר מצוות צריכות כוונה. במהלך תשובתו הוא מסביר שגם למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, אם האדם לא מתכוון אין זה אומר שהוא לא לובש ציצית, ולכן הוא אינו עובר על איסור. לקראת סוף הדיון בעניין זה הוא שואל מניין אנו יודעים שמקיימים מצוות ציצית בלבישה בלבד, ומדבריו עולה שההבנה הפשוטה היא שקיום מצוות ציצית הוא רק כאשר מכינים את הציצית ואז לובשים אותה:

"ברם צריך עיון, דמנלן שהלובש טלית מצויצת מקיים מצות עשה בלבישתו, והרי אפשר שרק אם לובש בגד של ד' כנפות שאין בו ציצית והוא מתחייב בהטלת ציצית רק אז הוא מקיים מצוה, אבל לאחר שכבר יש בו ציצית דינו כנכנס לבית שיש מעקה בגגו דלא נזכר כלל בשום מקום דמקיים מצוה בכך?... ונראה דאף שאין לדרוש קראי מעצמנו מכל מקום פשוט הוא דבציצית דכתיב בו 'וראיתם אותו וזכרתם', מסתבר דזהו עיקר המצוה - שאם לובש בגד של ד' כנפות שיהיה בו ציצית כדי שיראה ויזכור. וכן במזוזה שהוא להזכיר יחוד שמו יתברך בכל פעם שנכנס ויוצא לכן המזוזה הוא עיקר ומקיים שפיר מצוה בכל רגע. מה שאין כן במעקה, אטו מעקה קדושה אית ביה?! אלא כל עיקרו אינו בא אלא למנוע את התקלה, ולכן אין שום חילוק בין הדר בבית שיש בו מעקה לדר בבית שלגמרי לא חייב במעקה והוא פשוט" (מנחת שלמה ח"א, א).


[1] בשורש י"א כותב הרמב"ם שאין למנות את חלקי המצווה כמצוות שונות. בסיום השורש הרמב"ם כותב שזהו הדין לגבי ציצית, שאין למנות את התכלת והלבן כשתי מצוות, אלא הם שני חלקים של מצווה אחת.

[2] וכך מעיר המגן אברהם שם: "שאין בעשייתה מצווה אלא בלבישתה" (ס"ק א).

[3] ראה גם בשו"ת מהר"י בי רב סימן סימן ס"ב שדן בעניין זה, וכן ניתן לראות הרחבות מעניינות בעניין זה בספרו של הרב תמר- 'עלי תמר' על ירושלמי ברכות פ"ט ה"ג ד"ה 'העושה סוכה לעצמו אומר'. וראה את דבריו הקצרים של הרב זולדן בעניין זה- .

[4] כשיטת ר"י כותב גם השיטה מקובצת במנחות (לז:) בדיון מקביל לדיון זה- "...דע"כ אינו מוזהר על הלבישה אלא מצווה על העשיה...", ע"ש בדבריו.

[5] נסביר את השאלה: ישנה מצוות עשה לכסות את הדם לאחר השחיטה, אולם בשבת מצווה זו מתנגשת עם איסור מוקצה משום שהעפר אינו מן המוכן. לאור פסקו של ר"י במרדכי היה ניתן לצפות שגם כאן נאמר שמכיון שהוא לא יכול לקיים את כיסוי הדם - הוא יוכל לשחוט ללא כיסוי הדם.

[6] וראה כעין הסבר זה בדברי השאגת אריה בסימן ל"ב. השאגת אריה דן ביחס בין איסור כלאיים ומצוות ציצית, ובזמן שבו צריך לברך על מצוות ציצית. בדבריו עולה שהמצווה היא במעשה העשייה, אך החיוב והמצווה חלים בהתעטפות ולכן יש לברך לפני שמתעטפים בטלית. דיון נוסף בדברי המרדכי ניתן לראות בשו"ת הר צבי או"ח סימן ט"ז.

[7] לגבי דין תעשה ולא מן העשוי ראה גם בשיעורו של הגרי"ד 'שיעורי הגרי"ד- תפילין, סת"ם, ציצית' הוצאת מוסד הרב קוק סימן כ"ז שעוסק בעניין זה.

[8] לגבי משמעות דין לשמה בציצית ראה בספרו של הגרי"ד סימן יב.