תרומות ומעשרות | מבוא

הלכות המטבח

שיעור מספר 1

מבוא להלכות תרומות ומעשרות

א. הקדמה

בע"ה, נקדיש את שלושת השיעורים הראשונים של הסדרה לעניין תרומות ומעשרות. עולם זה לוטה בערפל אצל רבים, שכן אנו רגילים לקנות בחנות פירות וירקות מעושרים, ורק לעתים נדירות יחסית אנו נדרשים להפריש תרומות ומעשרות בעצמנו. גם כאשר אנו נזקקים להפריש בפועל, רובינו מסתפקים באמירת הנוסח המצוי בסידור ובביצוע הפעולות הנדרשות, אך איננו נותנים דעתנו להבין את משמעותם של מעשינו. השיעורים שלפנינו יעזרו להבין את הנושא בצורה טובה יותר: בשיעור זה ננסה להציג את יסודות מצוות תרומות ומעשרות, ולתת מבט כוללני על גדריהן; בשיעור הבא נעבור על תנאי החיוב והשלבים השונים בחיוב; ובשיעור השלישי, בע"ה, נעסוק בדינים נוספים ביחס להפרשה ונוסח ההפרשה.

מטרתנו בשיעור זה, בראש ובראשונה, היא לבאר ולהסביר את הצד ההלכתי הפשוט שבהפרשה; ישנה חשיבות רבה לכך, שכן הגרש"ז (מנחת שלמה, חלק א', סימנים נ"ג וְ-ס"ב) סובר שהפרשה ללא הבנה של הנוסח ומעשה ההפרשה אינה חלה, והאוכל נשאר טבל.[1] בנוסף לכך, נראה כי ישנה חשיבות גדולה לידיעת נושא זה, שאינו מוכר לרובנו, כיון שהוא נושא בקרבו מסרים רוחניים משמעותיים, כפי שנראה בהמשך.[2]

ב. מהות איסור טבל

איסור טבל כערוב של תרומה וכאיסור עצמאי

פירות וירקות טרם הפרשת תרו"מ (תרומות ומעשרות) מוגדרים כטבל,[3] ואסור מן התורה לאכלם. העמקה ביסוד איסור טבל תפתח בפנינו צוהר להבנת כלל העניין של תרומות ומעשרות. רבינו מנוח (חמץ ומצה ו', ז) העלה מספר אפשרויות למקור המילה טבל:

1. "טב לא" - דבר שאיננו טוב.

2. 'טבלא' (לוח) של עץ או מתכת, שאי אפשר לאֹכלה.

3. מלשון בלבול ותערובת.[4]

שני הפירושים הראשונים הינם פירושים שמתארים את מצבו של הטבל, אך לא מהווים ביאור להגדרתו. מן הפירוש השלישי נראה כי ניתן כבר להצביע על מהותו של הטבל - מדובר בתבואה שקודש וחול מעורבבים בה.

העונש על איסור אכילת טבל הוא מיתה בידי שמיים, ובמסכת סנהדרין (פג.) הגמרא לומדת זאת מאיסור אכילת תרומה על ידי זרים:

מניין לאוכל את הטבל שהוא במיתה? דכתיב "ולא יחללו את קדשי בני ישראל [את] אשר ירימו לה'" (ויקרא, כ"ב, טו) - בעתידים לתרום הכתוב מדבר, ויליף חילול חילול מתרומה: מה להלן במיתה, אף כאן במיתה.          

לימוד זה ניתן להבין בשני אופנים:

א. הלימוד משקף דמיון מהותי בין איסור טבל לבין איסור תרומה. על פי כיוון זה, טבל אסור מחמת ה'חפצא' של התרומה שבתוכו. במילים אחרות, טבל הוא למעשה סוג של איסור תרומה, שכן התרומה והחולין נמצאים בו במעין תערובת, כפירוש השלישי שהובא לעיל. על פי כיוון זה, הלימוד של איסור טבל מאיסור תרומה לזרים באמצעות המילה "חילול" הוא ביטוי לדמיון במהות האיסורים.

על פי כיוון זה יש לשאול - מדוע יש בטבל שֵם תרומה, והרי היא לא נוצרה עדיין? השאלה מתעצמת לאור בחינת שאר הקדושות בהלכה, אשר ניתן לחלקן לשניים: קדושה מרחם, דהיינו קדושה שלא נוצרה על ידי האדם, למשל קדושת בכור, וקדושה הנוצרת על ידי הקדשת האדם. כשבוחנים את קדושת התרומה בטבל, כלל לא ברור מהיכן היא נוצרה: אין זו קדושה מרחם (שהרי פרי שרק נקטף איננו אסור באיסור טבל, כפי שנלמד בהמשך) ואין זו קדושה שאדם החיל על ידי הקדשה. איסור הטבל נוצר בזמן מירוח הכרי (דהיינו השלב הסופי של איסוף הפרי) או בראיית פני הבית (דהיינו הכנסת הפירות לביתו של האדם) כפי שנרחיב על כך בשיעור הבא; כך או כך, ניתן לומר שבשלב זה יש מעבר מעולם הטבע לעולם של האדם. בשלב זה, מבחינת האדם, מתחדשת היכולת להיות בעלים ולהשתלט על היבול. לכן, דווקא כאשר האדם מנסה להראות את בעלותו על הפירות, חל איסור הטבל, ומוטל עליו חיוב להכיר בבעלותו של הקב"ה ולהפריש תרומה[5]. לפני כן אין כל משמעות לבעלות או להבעת שלטונו, ולכן לפני שלב זה איסור הטבל לא קיים.[6]

ב. הלימוד איננו משקף דמיון מהותי בין האיסורים, והוא לגבי העונש בלבד. על פי כיוון זה, הלימוד הוא 'חיצוני' או 'טכני', כלומר אין זיקה בין איסור טבל לבין איסור תרומה לזרים, אלא הוא רק בא ללמד שיש באיסור טבל עונש של מיתה בידי שמיים. הטבל אסור באיסור עצמי ונפרד מאיסור תרומה לזרים: כל זמן שלא הופרשו תרומות ומעשרות מן היבול - התבואה אסורה כיון שלא נעשתה בה פעולת 'מתיר'. על פי כיוון זה, פירוש המילה טבל יכול להיות אחד משני הפירושים הראשונים דלעיל.

נראה שניתן למצוא את שני הצדדים הללו של החקירה בהבנת מהות איסור הטבל במחלוקת רש"י ותוספות סביב ביאור הגמרא ביבמות (פו.), הקובעת ש"תרומה טובלת".

רש"י, על פי גרסת תוספות (ד"ה "מה תרומה טובלת") מסביר זאת כך:

בשלא הופרשה חייבין מיתה על אכילתו של טבל, דהא תרומה מיתה כתיבא ביה.

מדבריו עולה כי הסיבה לאיסור טבל היא שתרומה מעורבת בו. תוספות חולקים על כך, וסוברים שאיסור טבל לא קשור לאיסור תרומה, אלא מדובר בגזירת הכתוב:

 ופי' ריב"ן משו' דדרשי' בפ' הנשרפין (סנהדרין פג. ושם) "ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו" (ויקרא, כ"ב, ב) בעתידים לתרום הכתוב מדבר ויליף חילול מתרומה.

כלומר, רש"י ותוספות נחלקו בביאור יסוד איסור טבל: לשיטת רש"י טבל אסור משום שתרומה מעורבת בו, כאפשרות הראשונה שהעלינו לעיל, ואילו תוספות סוברים שטבל אסור מדין נפרד, העולה מגזירת הכתוב, כאפשרות השנייה שהעלינו לעיל.[7]

טבל במעשרות לעומת טבל בתרומה

לחקירה הנ"ל ישנן מספר נפקא מינות, אך נתמקד רק באחת מהן, שמסייעת מאד לשפוך אור על העולם של תרומות ומעשרות, והיא פירות שהופרשה מהם תרומה גדולה אך לא הופרשו מהם המעשרות (עיינו יבמות פה:-פו.)[8]: במצב זה, בו חלק ה"תרומה" כבר אינו נמצא בפרי, האם שייך עדיין איסור טבל? ברור שבטבל לתרומה גדולה יש חיוב מיתה, אך לא ברור מהו המצב בטבל למעשר ראשון ובטבל למעשר עני. בראשונים מצאנו שתי שיטות בכך:

א. יש חיוב מיתה בטבל למעשר ראשון, מחמת תרומת המעשר שבו,[9] הזהה לאיסור תרומה, אך בטבל למעשר עני, שאין בו שום צד של תרומה, אין חיוב מיתה. כך מפורש ברמב"ם:

...האוכל כזית מן הטבל קודם שיפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר - חייב מיתה בידי שמים...אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר, ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני - הרי זה לוקה משום אוכל טבל, ואין בו מיתה, שאין עון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר.

(הלכות מאכלות אסורות, י', יט - כ).

הרמב"ם מחלק בין שני סוגי טבלים: טבול לתרומה גדולה או לתרומת מעשר, שעונשו מיתה בידי שמים, לעומת טבול למעשרות שעונשו מלקות. הסיבה להבדל היא שאין מיתה אלא בתרומה ובתרומת מעשר. זאת, בהתאם לכיוון לפיו הטבל אסור מחמת התרומה שמעורבבת בו.

ב. גם בטבל למעשר עני יש חיוב מיתה. כך סוברים תוספות בתירוץ אחד (יבמות פו. ד"ה "אי מהתם"). זאת, בהתאם לשיטתם (לעיל) שטבל הוא איסור עצמאי, שאיננו תלוי בתרומה; וכמו שבטבל לתרומה יש חיוב מיתה, למרות שאין שום קשר בין טבל לתרומה לבין תרומה, כך גם בטבל למעשר עני - יש חיוב מיתה, למרות שאין שום קשר לתרומה.

לעיל הנחנו ששיטת הרמב"ם, שיש עונש מיתה על טבל לתרומה גדולה ולתרומת מעשר בלבד היא כשיטת רש"י, שטבל אוסר מחמת התרומה המעורבת בו. אך האם נוכל להסביר את שיטת הרמב"ם גם ללא שיטת רש"י? האם נוכל לחלק בצורה אחרת בין טבל לתרומה ובין טבל למעשר?

ג. ביאור החלוקה בין תרומות לבין מעשרות

מענה לשאלה זו מצוי בדברי האתוון דאורייתא (סימן ב'), שבא ליישב את רש"י מקושיית תוספות (יבמות פו., ד"ה "מה תרומה טובלת"): אם איסור טבל נובע מן התרומה המעורבת בו, שואל תוספות, אז כהן צריך להיות פטור מהפרשת תרומה גדולה, שהרי בכל מקרה התרומה מגיעה לו. ומכך שגם כהן חייב בהפרשת תרומה גדולה, מוכח שאיסור טבל לא נובע מן התרומה המעורבת בו. האתוון דאורייתא עונה[10] שהתרומה המעורבת בטבל נחשבת לחלק גבוה שאסור אף לכהנים קודם שנעשה מעשה ההפרשה, שמתיר אותה לכהנים. הוא מדמה זאת לבשר הקרבנות - הקרבנות במהותם שייכים לה', אלא שלאחר זריקת הדם והקטרת האימורים, ה' התיר לבעלים או לכהן לאכול - "משולחן גבוה קא זכי".[11]

מטרה זו של ה'תרומות' מודגשת כבר בפסוקים בבמדבר י"ח, שבו מתארת התורה כמה פעמים את פעולת ההפרשה כהרמה לה':

(כו) וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר:

(כח) כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן:

כעת נוכל להבין מדוע כהן האוכל טבל הטבול בתרומה חייב מיתה, שכן הוא אוכל משולחן ה'. לעומת זאת, כמה פסוקים לפני כן מבארת התורה את יסוד חיוב מעשרות בצורה שונה:

(כא) וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:

כלומר מעשר ראשון ניתן כמשכורת ללוי "חלף עבודתו" במקדש, וכך גם מעשר עני ניתן לספק את צורכו של העני.[12] אם כן, לעומת תרומה הניתנת לה', מעשרות ניתנות כסיפוק צרכים לאנשים החסרים להם, ועל כן טבל למעשרות איננו מחייב מיתה.

חלוקה זו שופכת אור על שלוש סוגיות הלכתיות חשובות:

1. הפרשה ונתינה. בדיני תרומות ומעשרות ישנם שני שלבים: האחד הוא עצם ההפרשה של המתנה מן היבול כולו על מנת להפקיע את איסור הטבל (עיינו רמב"ם, מאכלות אסורת, י', יט- כ), והשני הוא נתינת המתנה לגורם המיועד (כהן, לוי או עני[13]). בין מוני המצוות ישנה מחלוקת כיצד למנות את שני השלבים הללו: הרמב"ם (ספר המצוות, מצוות עשה, קכ"ו - ק"ל) אינו מחלק בין שני שלבים אלו, ומונה אותם כמצווה אחת. הרמב"ן (שם, קכ"ז, קכ"ט) מונה את שני השלבים הללו כשתי מצוות נפרדות. לאור מה שהעלנו לעיל ניתן לומר שבתרומות העיקר הוא מעשה ההפרשה וההכרה בכך שהכל מגיע מה', ולכן בתרומות מצוות הנתינה יכולה להיות כלולה במצוות ההפרשה; ואילו במעשרות העיקר הוא סיפוק הצרכים למי שחסר אותם, ולכן במעשרות מצוות הנתינה תהיה נפרדת ממצוות ההפרשה.

2. קריאת שם כתחליף להפרשה. קריאת שם היא אמירה של נוסח ההפרשה, ללא הפרשה בפועל, דהיינו ללא הוצאה החוצה של החלק שנקבע כמעשר או תרומה. קריאת שם יכולה לשמש כתחליף להפרשה, שכפי שראינו עיקר עניינה היא ההכרה של האדם בכך שכל השפע מגיע מריבונו של עולם. אולם, יש חילוק גדול בין תרומות למעשרות בעניין זה. נראה בהמשך הדברים, שכיום אנו לא נוהגים לתת תרומה גדולה ומעשר ראשון (לרוב הדעות). כאמור, בכל זאת קיימת מצוות הפרשה, אלא שההבדל המהותי שראינו בין תרומות ומעשרות מוליד שוני באופן ההפרשה. במעשר ראשון אכן ניתן לקרוא שם ולהגדיר שחלק מסוים שייך עקרונית ללוי, אך מאחר שאנחנו לא נותנים לו, אין שום עיכוב מלאכל אותו, שהרי הפירות חולין. לעומת זאת, בתרומה ותרומת מעשר לא ניתן להסתפק בקריאת שם, שכן מדובר בקדשים השייכים לשולחן גבוה, ואם כן אנו חייבים להפריש בידיים חלקים אלו ולטפל בהם כבקדשים, כפי שנסביר יותר בהמשך.

3. שיעור ההפרשה. החלוקה שהעלנו לעיל מסבירה בצורה יפה את השוני הכמותי הנדרש בין התרומות והמעשרות השונים. בתרומות, העניין הוא עצם ההכרה בכך שהשפע מגיע מאת ה' (כאשר הכהן הוא רק נציג ה'), ולכן מדאורייתא מספיק במעשה הפרשה ייצוגי בשיעור כל שהוא (קידושין נח:). במעשרות, לעומת זאת, העניין הוא עצם הנתינה וסיפוק החוסר למי שמיועדת לו המתנה, ועל כן הכמות גדולה יותר - עשירית. תרומת מעשר היא מתנה שניתן להגדירה כ"כלאיים" של תרומה ומעשר. מחד, יש בה צד של הרמה לגבוה ומאידך, יש בה צד של סיפוק צרכי הכהן, ועל כן יש בה שיעור גדול יותר מתרומה רגילה.

ד. הלכה למעשה

לאחר שהבנו את היסודות השונים של תרומות ומעשרות, נוכל לגשת לפן המעשי ולהבין בצורה טובה את הפרטים השונים, הנוגעים לשיעורי ההפרשה השונים ולטיפול הנדרש בפירות וירקות (הדברים מופיעים על פי סדר עשייתם):

1. תרומה גדולה. מדאורייתא די בשיעור כל שהוא, כפי שביארנו לעיל, ורבנו קבעו אחת משלוש אפשרויות - 1/40, 1/50 ו1/60 ("עין יפה", "עין בינונית" ו"עין רעה", בהתאמה; עיינו רמב"ם, תרומות, ג', א- ב). כיום, שהכהנים טמאים ולא יכולים לאכול בטהרה את התרומה,[14] חזרנו לדין תורה שמפרישים כל שהוא (רמב"ם, תרומות א', א; שו"ע, יו"ד, של"א, ט). מה עושים? מפרישים כל שהוא, כאשר מכוונים שאותו חלק שייך לכהן כנציג ה'. עקרונית אותו חלק שייך ממונית לכהן, ואם כהן תובע אותו צריך לתת לו אותו, אלא שכיוון שהכהן אינו רוצה בכך (שהרי אין לתרומה של שימוש), אנו מפרישים את התרומה, מכוונים שחלק זה שייך לקב"ה ולכהן, ובסוף ההפרשה שמים בפח בתוך שקית נפרדת (חזו"א, מעשרות סק"ז, י"ג).

2. מעשר ראשון. אחר הפרשת התרומה יש להפריש מעשר ראשון, בשיעור של 10% ממה שנשאר (ומכיוון שתרומה גדולה הופרשה בשיעור של כל שהוא, שיעור הפרשת המעשר הראשון הוא כמעט 10%). מעיקר הדין צריך לתת אותו ללווים, וכך היה המנהג בארץ, עד שהגיע החזו"א (שביעית, סימן ה', אות י"ב ד"ה "ויש לעיין") ופסק שאין לתת אותו ללויים, כיוון שאין חזקת כוהנים ולויים, ולא סומכים עליהם (ללא עדים או בי"ד) בתחומים ששייך בהם רווח (כגון תרומות ומעשרות), מחשש לשקר.[15] על כן, ברוב המקומות המנהג הוא להפריש אך לא לתת ללוי. כפי שביארנו לעיל, במעשרות, שאין בהם קדושה, מספיק לקרוא שם ואין צורך להוציא חלק זה בידיים מתוך שאר הפירות. כך נוהגים החקלאים ובעלי מפעלים גדולים, אך לצרכן הפשוט יש מקום להחמיר ולתת ללוי, שכן מדובר בסכום קטן יחסית. בקרן המעשרות ובמכון התורה והארץ ישנה אפשרות כזו לתת ללוי, והם אף דואגים שהלוי יהיה עני וכך מרוויחים גם צדקה.

3. תרומת מעשר. כאשר הלוי קבל את המעשר הוא היה צריך לתת מתוך מה שקיבל עשירית לכהן, בערך אחוז מכלל התוצרת. גם כיום, כאשר לא נותנים את המעשר ללוי, צריך להפריש תרומת מעשר, שכן, כאמור, היא בכלל קדשים האסורים באכילה להדיוט, ובסוף ההפרשה שמים אותו בפח בתוך שקית נפרדת. נעיר כי כיום זהו השיעור הגדול שבפועל צריך להפריש - אחוז (בנוסף לכל שהוא של התרומה גדולה).

 4. מעשר שני. בשנה הראשונה, השנייה הרביעית והחמישית לשמיטה מפרישים לאחר מכן מעשר שני, בכמות של 10% ממה שנשאר. בזמן המקדש הבעלים היו אוכלים את הפירות בירושלים (או מחללים את הפירות על כסף, ועם כסף זה היו קונים אוכל בירושלים), אך בימינו מחללים את הפירות על כסף, דהיינו כל כמות של פירות מחללים על כסף בשווי של פרוטה.[16] ניתן לעשות מנוי בקרן מעשרות, אך יותר קל לחלל על מטבע (בשקל יש שוויי של בערך עשר פרוטות). את המטבע צריך להקפיד להרוס לפני הפסח של שנה הרביעית והשביעית (זמן ביעור מעשרות), אך עדיף לחללו על מטבע קטן (כגון עשר אגורות) ולהשמידו מיד (כדי שלא ישכח לאחר מכן), אלא אם כן אדם רגיל לחלל כל הזמן (כגון שיש לו גינה וכדומה), שאז עליו לקחת מטבע בשווי גבוה יותר ולחלל עליו, עד שיתמלא (דהיינו שכל שוויו כבר חולל), ואז יקברנו.

3. מעשר עני. בשנה השלישית והשישית של השמיטה יש להפריש מעשר עני במקום מעשר שני, וגם מעשר זה הוא בכמות של 10%. במגזר החקלאי, ברוב המקומות לא נותנים מעשר עני כלל, אלא קוראים שם בלבד. יש בכך כמובן איסור גזל, אך האיסור הוא ברמה הממונית בין אדם לחברו, והאוכל עצמו כשר "למהדרין" . המחמירים יותר נותנים אחוז לעני, על פי הוראת הגרש"ז (מנחת שלמה)[17]. במגזר הפרטי, אין שום היתר לא להפריש את כלל עשרת האחוזים לעני. אלא שכאן לעתים מתעוררת בעיה טכנית, של העברת הפירות לעני, במיוחד כאשר מדובר על חלקי פירות. הדרך הפשוטה והנוחה ביותר היא על ידי נתינה לגבאי צדקה (בבא מציעא יא:). אם רוצים להקנות לו את הפירות עצמם אין צריך לומר לו, אלא מספיק שאדם שאיננו מבני המשפחה יזכה בהם עבור הגבאי. אולם, אם רוצים לפדות את המעשר בכסף, אז חייבים לבקש את רשותו קודם לכן, שהרי כעת הם ברשות העני, ולכן יש להתקשר לגבאי ולשאול אותו על כך. אפשרות נוספת היא נתינת סכום כסף לגבאי מראש, סכום שמוגדר כהלוואה, ואז בכל פעם שצריך להפריש מעשר עני, שווי הפירות מקוזז מן הלוואה. החיוב לתת מעשר עני הוא דווקא בטבל ודאי, אך בספק טבל המוציא מחבירו עליו הראיה, ובעל הפירות יכול להפריש (די בקריאת שם) ולהשאיר את הפירות אצלו (סוטה מח.).

סיכום מעשי מקוצר: תרומה גדולה ותרומת מעשר - מפרישים ולבסוף שמים בפח בשקית; מעשר ראשון - קוראים שם אך מקובל לא לתת (ויש המקפידים לתת לקרן מעשרות); מעשר שני יש לפדות על מטבע. מעשר עני - יש לזכות לגבאי צדקה.

ה.סיכום

פתחנו שיעור זה במחלוקת בשאלת מהות איסור טבל. לאחר מכן ראינו שישנה חילוק יסודי בין תרומות לבין מעשרות, חילוק שעולה כבר בפסוקים. דרך חילוק זה ביארנו מושגי יסוד בעולמם של תרומות ומעשרות - הפרשה ונתינה, וקריאת שם, והסברנו מדוע יש שוני בשיעורי הנתינה. לבסוף ראינו כיצד בפועל נוהגים כיום עם התרומות ומעשרות - איזה שיעור יש לתת, ומה עושים עם הפירות המופרשים.

בשיעור הבא נראה דגשים הלכתיים חשובים נוספים הרלוונטיים למועד החיוב ומעשה ההפרשה.

 

 

 

 

 

---