יהושע | מבוא | עריכה ועריכה נבואית | 1

א. שאלות עריכה במקרא

הקדמה

בסדרה זו נעסוק בספר יהושע. במהלך השיעורים נעקוב אחר המבנה הספרותי של ספר יהושע, תוך ניסיון להגדיר את מגמתו הכוללת של הספר. נתמודד עם גישות שונות במחקר בנוגע לאופיו של ספר יהושע, הן כספרות והן כעדות היסטורית. במהלך השיעורים נציע מבנה ספרותי לאורך הספר, המלמד, לדעתנו, על מעשה עריכה מתוכנן היטב, והתומך בתפיסה האמונית הקלסית בדבר אחדותו של הספר.

במהלך השיעורים נשתמש פעמים רבות במונח "עריכה" או "עורך", מונחים הדורשים הבהרה, בייחוד בהקשר האמוני-דתי; האוזן התורנית איננה מורגלת במושגים מעין אלו, הלקוחים מהשפה הביקורתית והאקדמית. לכן, ראשית נברר את משמעותו של המושג "עריכה" בנוגע לספרים במקרא ככלל ויהושע בפרט, ואת מידת התאמתו לתהליך כתיבת ספרי הקודש על פי הידוע לנו מן המקרא, מחז"ל, ומהפרשנים הקדומים והמאוחרים. נעשה זאת על ידי הדגמת השאלות הנוגעות לעריכה במקרא בשני מקרים.

ייחוס גזירת החורבן לחטאי מנשה

תיאור החורבן בספר מלכים נתלה בדמותו ובמעשיו הרעים של המלך מנשה. כבר בתיאור מעשי מנשה, עשרות שנים לפני תיאור החורבן, נאמר כך:

(י) וַיְדַבֵּר ה' בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים לֵאמֹר.

(יא) יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו.

(יב) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלַם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו.

(יג) וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ.

 (מלכים ב', כ"א).

הנבואות שנמסרו על ידי הנביאים, על פי דברי הכתוב, בשרו את חורבנה של ירושלים בשל חטאות מנשה. כמה פרקים מאוחר יותר, בתיאור החורבן בספר מלכים, מפנה הכתוב שוב את אצבעו כלפי מנשה, והפעם במבט לאחור:

אַךְ עַל פִּי ה' הָיְתָה בִּיהוּדָה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה.

(מלכים ב', כ"ד, ג).

לומדי התנ"ך מורגלים באמירות הכוללות הסבר תיאולוגי ורוחני למאורעות והתרחשויות היסטוריות. זוהי דרך הכתיבה ההיסטוריוסופית, כלומר פילוסופיה של ההיסטוריה; במקרא מדובר בהסברים להבנת ההנהגה האלוקית בתוך המציאות ההיסטורית. בנסותנו לברר מי כתב את ההסברים הללו, המצביעים על מנשה כאחראי לחורבן, מתקבלת התשובה המתבקשת והפשוטה: כותב הספר, ירמיהו הנביא, שהרי הברייתא בבא בתרא טו: קובעת שירמיהו הוא מחבר ספר מלכים. כותב הספר כתב גם את ההיסטוריה הכתובה בספר, וגם את ההיסטוריוסופיה הכתובה בו. "הערת ההסבר" לחורבן היא מעין הערת עריכה, הנכתבת ב"מבט על" על התקופה.

דוגמה זו פשוטה למדי ואיננה מציגה מורכבות מכל סוג שהוא, הן בשל העובדה שהאמירה הנבואית אודות הגורם לחורבן כתובה בגלוי וקל לזהותה כ"הערת על", והן בשל העובדה שהייחוס שלה לנביא ירמיהו, שחי לאחר תקופת מנשה, בתקופת החורבן, וניבא אודותיו, הגיוני. לפיכך, ההסבר התיאולוגי שניתן בדיעבד לחורבן על רקע חטאות מנשה, נשמע הגיוני.[1]

זהות מחבר תיאור נדידת נחלת דן בספר יהושע

אולם, לעיתים, עולה שאלה מורכבת יותר באשר לייחוס אמירות מסוימות, כמו למשל לגבי תיאור נדידת נחלת דן בספר יהושע:

(מ) לְמַטֵּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם יָצָא הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי.

(מא) וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל וְעִיר שָׁמֶשׁ.

(מב) וְשַׁעֲלַבִּין וְאַיָּלוֹן וְיִתְלָה...

(מו) וּמֵי הַיַּרְקוֹן וְהָרַקּוֹן עִם הַגְּבוּל מוּל יָפוֹ.

(מז) וַיֵּצֵא גְבוּל בְּנֵי דָן מֵהֶם וַיַּעֲלוּ בְנֵי דָן וַיִּלָּחֲמוּ עִם לֶשֶׁם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּ אוֹתָהּ לְפִי חֶרֶב וַיִּרְשׁוּ אוֹתָהּ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּקְרְאוּ לְלֶשֶׁם דָּן כְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם.

(מח) זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְחַצְרֵיהֶן.

(יהושע, י"ט).

בפסוקים מ - מו מתוארת נחלתו הראשונית של שבט דן, במישור החוף, באזור המכונה כיום "גוש דן" (בשל זיקתו לנחלה זו, המתוארת בפסוקים אלו). בפסוקים מז - מח מתואר סיפור הירושה של דן בנחלה אלטרנטיבית במקום המכונה כיום "תל דן" (בשל שיוכו לעיר הקדומה, דן, שנתגלתה ונחפרה בשמורת הטבע המוכרת היום בשם תל דן).

המידע הנוגע לנדודי נחלת דן והנסיבות הקשורות לכך, (מתי זה קרה? מה גרם לכך? ) אינו כתוב בספר יהושע, אולם הוא מתואר בשני מקומות בספר שופטים. בפעם הראשונה הוא מתואר בקצרה:

וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת בְּנֵי דָן הָהָרָה כִּי לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק.

וַיּוֹאֶל הָאֱמֹרִי לָשֶׁבֶת בְּהַר חֶרֶס בְּאַיָּלוֹן וּבְשַׁעַלְבִים.

(שופטים, א', לד - לה).

מפסוקים אלו עולה כי שבט דן נדד לאחר דחיקתו על ידי האמורי ממישור החוף לצפון הארץ.

המקום השני בו מופיע המידע לגבי נדידת נחלת דן הוא הסיפור הידוע בכינוי "סיפור פסל מיכה" (שופטים י"ז - י"ח). אל מיכה, איש מהר אפרים, נקלעים נציגים משבט דן בדרכם צפונה בחיפוש נחלה לשבטם. סיפור חיפוש הנחלה של שבט דן מהווה סיפור מסגרת לסיפור מפורט אודות התנהלותו הדתית של מיכה שהקים לו בביתו פסל ומסכה, והעמיד נער לוי לשמש ככהן בבית הפולחן שהקים בביתו.נציגי שבט דן חזרו לאחר מכן עם לוחמי השבט ועברו בדרכם ליד בית מיכה וצירפו למשלחתם את הנער הלוי, תוך שהם מתעלמים ממחאותיו של מיכה על חטיפת הנער הלוי והפסל.בהמשך הסיפור מתואר כיבוש העיר ליש על ידי לוחמי השבט (בספר יהושע העיר נקראת "לשם", אך ברור שמדובר בשני שמות לאותה עיר): הם נלחמים באנשי העיר, כובשים אותה, קובעים בה את נחלתם וקוראים אותה על שם דן, אבי השבט.

הקורא את הסיפור בספר שופטים משתכנע בנקל שסיפור זה לא התרחש בתקופת הנהגתו של יהושע בן נון, ולא רק בגלל שהסיפור כתוב בספר שופטים (שהרי הוא מופיע גם בספר יהושע). אחת הסיבות המובהקות לאיחורו של הסיפור לתקופת הנהגתו של יהושע בן נון, היא חסרונו של דמות המנהיג מן הסיפור: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים, י"ז, ו). חסרונו של המנהיג בולט גם בתיאור המציאות החברתית והרוחנית הקלוקלת בשני הסיפורים החותמים את ספר שופטים (סיפור פסל מיכה [שופטים, י"ז - י"ח] וסיפור פילגש בגבעה [י"ט - כ"א]). המציאות המשתקפת מן הסיפורים הללו, דהיינו חיפוש נחלה ויוזמת כיבוש עיר ללא הובלה של מנהיג, ומציאות אנרכיסטית מבחינה חברתית ורוחנית ("איש הישר בעיניו יעשה") נוגדת לחלוטין את המצב שהיה בזמן ספר יהושע. ואכן חז"ל ופרשנים נוספים (ראו, למשל, רש"י ורד"ק על יהושע י"ט, מז) קובעים את זמן הסיפור בתקופת השופטים, לאחר מותו של יהושע ומחוץ לאופק המתואר בספר יהושע. אולם, הברייתא בבבא בתרא יד: קובעת כי "יהושע כתב ספרו"; אם כן, מי כתב את התיאור המתייחס לנדודי הנחלה של שבט דן בספר יהושע, שהתרחש לאחר מות יהושע?מדוע מתוארת פרשה זו, שהתרחשה מאוחר יותר, בתוך ספר יהושע המוגבל לכאורה, לתקופת הנהגתו של יהושע?

שאלות אלו, מעוררות בפנינו שאלות עקרוניות הנוגעות לדרך כתיבת ספרי הנביאים והכתובים.[2]

ב. דעת אברבנאל בנוגע לכתיבת ועריכת ספרי התנ"ך

שאלה דומה לשאלתנו על סיפור נדודי דן עולה בדברי האמוראים (בבא בתרא טו.) בדיון על הברייתא בנוגע לפסוקי הסיום של ספר יהושע ושמואל, לאור קביעת הברייתא כי את ספר יהושע כתב יהושע ואת ספר שמואל כתב שמואל:

"יהושע כתב ספרו", והכתיב (יהושע, כ"ד, כט) "וימת יהושע בן נון עבד ה'"? דאסקיה אלעזר.[3] והכתיב (יהושע, כ"ד, לג) "ואלעזר בן אהרן" מת? דאסקיה פנחס. "שמואל כתב ספרו", והכתיב (שמואל א', כ"ח, ג) "ושמואל מת"? דאסקיה גד החוזה ונתן הנביא.

דברי הגמרא מסתמכים ככל הנראה על הדעה לפיהן הפסוקים האחרונים בתורה, המתארים את מות משה, נכתבו על ידי יהושע (בבא בתרא טו.). בקביעות אלו גלום עקרון חשוב בנוגע לתהליך כתיבת ספרים בתנ"ך: מותם של הנביאים (משה, יהושע, אלעזר ושמואל) נכתב על ידי נביא אחר, שחי לאחר מותם של הנביאים כותבי הספרים, אשר היה יכול לנסח את התיאור על מותם של קודמיו בלשון עבר. חשוב לציין כי הגמרא מקבלת עקרון זה לא על סמך מסורת, אלא על סמך סברה - לא סביר שנביא תיאר את מותו.

עקרון זה הורחב בצורה משמעותית על ידי אברבנאל, בהקדמתו לנביאים:

וכאשר עיינתי בפסוקים ראיתי הדעת הזה שיהושע כתב ספרו רחוק מאד, לא בעבור מה שנאמר בסופו וימת יהושע...כי בעבור הכתובים שיעידון יגידון שלא כתבם יהושע, אמר בהקמת האבנים בתוך הירדן (יהושע, ד', ט) "ויהיו שם עד היום הזה"… ואם יהושע כתב כל זה איך יאמר בהם "עד היום הזה"? והנה הכתיבה היתה סמוכה לעשיית הדברים ההמה, וכח מאמר זה היום הזה יורה בהכרח שנכתב לאחר זמן רב אחרי שקרו הדברים. עוד תמצא בנחלת בני דן שאמר שם (שם, י"ט, מז) "ויצא גבול דן מהם ויעלו בני דן וילחמו בלשם", וידעו שזה היה בימי פסל מיכה באחרית השופטים, וזו טענה מכרעת שלא נכתב המאמר הזה כי אם שנים רבות אחרי מות יהושע, והוא המוכיח שלא כתב יהושע את ספרו.

אברבנאל הרחיב את שאלת האמוראים על פסוקי התיאור של מות הנביאים לפסוקים נוספים בספרי הנביאים, המשקפים, לדעתו, מציאות מאוחרת לתקופתו של כותב הספר. למשל, הביטוי "עד היום הזה" מופיע במספר מקומות בספרים יהושע ושמואל ביחס לתופעות הנזכרות בספרים אלו (כגון שתים עשרה האבנים שהונחו בגלגל לאחר חציית הירדן [יהושע, ד', ט], גל האבנים שהונחו על קברו של עכן [שם, ז', כו] , ועוד[4]). על פי הבנתו, ביטוי זה נכתב בפרספקטיבה מאוחרת, של כותב שחי בתקופה המאוחרת למאורעות המסופרים בספר בו מופיע תיאור המעשה. לדעתו, ההצהרה בדבר השרידות של האבנים "עד היום הזה", כלומר עד כתיבת הספר, מעידה שכותב מאוחר השלים את ההערה כתוספת לסיפור המעשה.

ללומד המתפלא על האמירה הביקורתית, לכאורה, בדבר איחור כתיבת הספר על ידי כותב מאוחר יותר, ועל סטייתו מן הדרך והקביעות שקבעו חז"ל, כותב אברבנאל כך:

ואחרי שחז"ל עצמם ספקו בקצת המאמר,[5] אינו מהבטל שגם אני אבחר בקצתו דרך יותר ישר ונאות כפי טבע הפסוקים ויושרם.

חיזוק נוסף לשיטתו ניתן להביא מכך שלמרות שהתנאים בברייתא קבעו כי יהושע ושמואל כתבו את ספריהם, האמוראים בגמרא הבינו שאין כאן קביעת מסמרות, ולכן הם יכלו לסייג ולקבוע שפסוקים מסויימים לא נכתבו על ידי יהושע ושמואל.

אברבנאל מנסח כך את תפיסתו העקרונית והחדשנית בנוגע לתהליך כתיבת ספרי התנ"ך:

והנכון אצלי בדבר הזה הוא, ששמואל כתב הדברים שקרו בימיו, ונתן הנביא כתב גם כן בפני עצמו, וגד החוזה כתב גם כן בפני עצמו כל אחד מהם כל מה שקרה בימיו. ושהכתובים האלה ירמיהו הנביא קבצם וחברם יחד וסדר הספר כלו על פיהם, שאם לא כן מי קבץ המאמרים ההם בהיותם מפועלים מתחלפים? שהכתוב לא אמר שכתבו הנביאים ההם דבריהם זה אחר זה, כי אם שכל אחד כתב ספר בפני עמו. וידמה שירמיהו, כאשר רצה לכתוב ספר מלכים, הכין ספר שמואל הקדם אליו, הוא קבץ מאמרי הנביאים הנזכרים בספר, ואין ספק שהוסיף בו דברים לביאור המאמרים כפי מה שראה, וזהו אומרו "עד היום הזה"...ושאר הפסוקים אשר זכרתי שיורו איחור הזמן, כלם היו מפעל המתקן והמקבץ ע"ה.[6] ואם תרצה לומר שיהושע כתב ספרו להסכים עם דברי חז"ל, אמור מעתה שירמיהו גם כן או שמואל קבץ המאמרים ההם ותקנם על ספר, והוא אשר הוסיף עליהם...

חידושו הגדול של אברבנאל בנוגע לתהליך כתיבת ספרי יהושע ושמואל הוא שהספרים נכתבו קודם לכן כתיבה ראשונית, על ידי הנביאים הנזכרים בספרים אלו (יהושע - ספר יהושע; שמואל, גד ונתן - ספר שמואל), ומאוחר יותר הם נאספו ונקבצו על ידי נביא מאוחר יותר, שהוסיף על הספרים הללו הערות. כפי שנביאים מאוחרים הוסיפו את הפסוקים המתארים את מות יהושע ושמואל, כך נביאים מאוחרים הוסיפו את הפסוקים המתארים אירועים שקרו לאחר הכתיבה המקורית של הספרים (כמו נדידת שבט דן) או פסוקים המתארים ראייה רטרוספקטיבית ("עד היום הזה"). שיטת אברבנאל עלולה להיתפס בעיני הלומד, כפגיעה, חס וחלילה, בתוקף הנבואי של ספרי הנביאים, שכן אם יהושע ושמואל, הנביאים, לא כתבו את ספריהם במלואם, הרי שלא כל הספר נכתב על ידי נביאים. מסיבה זו, ככל הנראה, הקפיד אברבנאל ליחס את מלאכת השלמת הספר לנביא מוכר כמו ירמיהו, וכך נשמר התוקף הנבואי של הספרים.

כיוון דומה לתפיסה זו מצא הרב מרדכי ברויאר ז"ל בדבריו של בעל שאגת אריה, במאמרו "תורת התעודות של בעל שאגת אריה" (מגדים ב, תשמ"ז, עמודים 22 - 9). במאמר זה הרב ברויאר מציג את עמדתו של בעל "שאגת אריה" בנוגע לדרך בהם נאסף והתגבש ספר דברי הימים.

ג. הבסיס בדברי חז"ל לשיטת אברבנאל

על מה התבסס אברבנאל בייחסו את מעשה האיסוף והקיבוץ לנביא ירמיהו? נראה שהתשובה לכך מצויה בברייתא הנ"ל במסכת בבא בתרא:

...משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב; יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה; שמואל כתב ספרו ושופטים ורות; דוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים...; ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות;[7] חזקיה וסיעתו כתבו (ימש"ק סימן) ישעיה משלי שיר השירים וקהלת; אנשי כנסת הגדולה כתבו (קנד"ג סימן) יחזקאל ושנים עשר[8] דניאל ומגילת אסתר; עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו.

(בבא בתרא יד: - טו.)

חז"ל קובעים שירמיהו הנביא כתב כמה ספרים: את ספרו, את ספר מלכים ואת מגילת איכה. יש לציין שקביעה דומה לא נאמרה ביחס לנביאים אחרים, ולא זו בלבד אלא שהברייתא קובעת שנביאי תרי עשר ויחזקאל לא כתבו אפילו את ספריהם שלהם. מדוע? במה שונה ירמיהו משאר הנביאים?

נראה שהתשובה לכך כתובה בספר ירמיהו עצמו:

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר.

כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּתָב לְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ אֶל סֵפֶר.

(ירמיהו, ל', א - ב[9]).

תיאור זה מתייחס לכתיבת הנבואות על ידי ירמיהו הנביא: ירמיהו הוא הנביא היחידי מבין הנביאים שנאמר עליו שכתב את נבואותיו. נראה שנתון זה, וגם העובדה שהוא נבא בשלהי ימי הבית הראשון, הביאה את התנאים לייחס לו גם את ספר מלכים, בנוסף לספרו ולמגילת איכה (זאת מלבד הראיות הסגנוניות והנושאיות, שאין כאן המקום להאריך ביחס אליהן).

כמו כן, נראה שגם ייחוס ספרי ישעיהו, משלי, קהלת ושיר השירים לחזקיהו וסיעתו מהווים בסיס לדברי אברבנאל. במקרה זה, ברור שקביעתם של חז"ל התבססה על פסוק מפורש מתוך ספר משלי:

גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה.

 (משלי, כ"ה, א).

ספר משלי עצמו קובע שהוא "הועתק" על ידי אנשי חזקיה, ("חזקיהו וסיעתו", בפי חז"ל), למרות שבתחילת הספר הוא מיוחס לשלמה - "מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל". נראה שלא מדובר כאן בהעתקה טכנית גרידא, שהרי עובדה זו חסרת חשיבות והיא לא הייתה נכנסת לגוף הספר, אלא מדובר בסוג של כינוס ואיסוף, או במושגים שלנו - עריכה. ככל הנראה, העובדה כי המקרא מייחס לסיעת חזקיהו את "העתקת" ספר משלי, המיוחס גם לשלמה, גרמה לחז"ל להבין שסיעת חזקיהו כתבה גם ספרי מקרא נוספים המיוחסים במקרא לשלמה (כגון שיר השירים[10] וקהלת[11]), וכן את ספר ישעיהו, בן תקופתו של חזקיהו.

נראה שעקרון זה גלום גם בדברי התנאים בדבר מעורבותם של אנשי כנסת הגדולה בכתיבת יחזקאל, תרי עשר אסתר ודניאל. כלומר, חז"ל ייחסו, ככל הנראה, את גיבושם הסופי של ספרים אלו לבתי מדרש או גופים בעלי מעמד וסמכות להעניק לספרים אלו את צורתם הסופית.

ד. סיכום

נסכם אם כן את העקרונות עליהם עמדנו בשיעור זה, המסתמכים על דברי חז"ל בברייתא ובדברי הגמרא במסכת בבא בתרא יד: - טו., ועל דברי אברבנאל בהקדמתו לנביאים ראשונים:

1. כותבי הספרים, על פי דברי חז"ל, לא כתבו את סיפור מותם. קביעה זו מבוססת, ככל הנראה, על הסברה, ולא על סמך מסורת.

2. על פי דברי אברבנאל, גם הערות שונות הכתובות בספרי הנביאים (כגון סיפור נדודי הנחלה של שבט דן) לא נכתבו על ידי כותבי הספרים שחז"ל ציינו בברייתא ובדברי האמוראים. אברבנאל מסיק זאת מסברה, בדומה לדרך שלמדו זאת חז"ל, ולא על סמך מסורת.

3. על פי דעת אברבנאל תהליך עריכת ספרי יהושע ושמואל נעשה על ידי נביאים מאוחרים יותר.

נדגיש שוב שגם על פי אברבנאל כל ספרי הנביאים נכתבו בחותם הנבואה - ראשית על ידי הנביאים שכתבו את הספרים, ולאחר מכן על ידי נביאים שערכו אותם.

בשיעור הבא נחזור לדוגמה שהוזכרה בשיעורנו זה, תיאור נדודי נחלת דן וננסה להבין מדוע היא נכתבה בספר יהושע, ולאחר מכן נעסוק בהגדרות בסיסיות הקשורות לעריכה של ספר יהושע.