מבוא

  • הרב אליקים קרומביין
מורשת הגר"א
שיעור 1 - מבוא
א. אנחנו והגר"א?
מה לנו ולגר"א ולמורשתו, תשאלו. מדוע חשוב לנו לפתוח בשיחה עם הדמות, לחקור אותה ולהכיר אותה?
 
זה תלוי, כמובן, בזהות השואל. הגר"א מצטייר על פי רוב כגאון מושלם בתורה, וכשומר ערכי היהדות המקודשים מימים ימימה. על פי תדמיתו זו, אילו היה חי בתוכנו - היינו מצפים לראותו כראש הפלג הליטאי במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. לכן, מי שקשור לעולם הליטאי-חרדי של ימינו בוודאי עשוי לגלות עניין בנושא שלנו. מן העבר השני, גם יהודים הרחוקים מאוד ממה שנתפש בדרך כלל כעולמו הרוחני של הגר"א, אבל המתעניינים בתהפוכות שעיצבו את דמותו של עם ישראל בעת החדשה, אינם יכולים להתעלם מן הגאון מווילנא, שהיה אחד האישים המשפיעים ביותר בתולדותינו.
ואולם ברצוני להציע בפתח הסדרה שלנו, שעולמו הרוחני של הגר"א שולח שורשים מעבר למה שנדמה במבט ראשון, ושאנחנו עשויים להיות מופתעים מן האופנים המגוונים שבהם משמעותה של מורשת הגר"א היא הרבה יותר מאקדמית. יהודים רבים, הנושאים "תעודות זהות" רוחניות שונות מאוד, עשויים לגלות ערוצי-קשר קיומיים אל דמותו של הגר"א ואל השפעתו - העקיפה, אם לא הישירה.
הטיעון הזה עשוי להישמע מוזר, מכיוון שבדורנו, אפילו רבים הנאמנים לתורה ולמסורה מתרחקים במודע ובמכוון מעולמו של הגר"א. חיים אנו בתקופה שבה עולם האמונה מתחדש ומתגוון. האורתודוקסיה, שלפני שנות דור נלחמה על קיומה השמרני מול כוחות תסיסה וביקורת, היום הולכת ונפתחת יותר ויותר, ולומדת להכיל מרחב של דעות, אפשרויות, ואתגרים. בזמננו ממש, חלק גדול מן האופקים החדשים האלה פונים לדרישתו של הפרט היהודי העובד את בוראו, לחיי משמעות ולסיפוק רוחני חוויתי ורגשי. אנו עדים לנטייה רוחנית הרוצה לגאול את ההוויה הארצית של עולם הזה - אבל לא באמצעות חוק ומשפט, או פרשנות הלכתית המעניקה לה סדר ומבנה רציונאלי-מוסרי (כתאורו של הגרי"ד סולובייצ'יק ב"איש ההלכה"), אלא במחיקת הגבולות בינינו לבין "העולם הבא", ובראיית זיו השכינה כאן ועכשיו. בסביבה רעיונית כזאת, פניו של היהודי מכוונות החוצה: החוצה מהחינוך השגרתי והגירסא דינקותא, החוצה מן המשמעת ההלכתית ומ"תמידים כסדרם". בן דורנו אינו מתכוון לנטוש את העוגנים הללו ולהפר את נאמנותו להם, אבל אלה אינם באמת מה שמרתקים אותו. אי אפשר בלעדיהם, ויש להמשיך להתקשר אליהם כדבר המובן מאליו, בעוד שהלב נמצא במקום אחר. 
נוכל למקד ולתת שמות מפורשים יותר למצב הכללי הזה, וכך לחזור לשאלת הפתיחה: בולט כאן הניגוד שבין תפישת עולם ליטאית-מתנגדית, הדוגלת במסורת יציבה, אך גם קפואה וכופה, לבין הזרימה והנביעה של התנועה החסידית, או על כל פנים: החסידית-"המתחדשת" (בניגוד לחסידות המסורתית, המהווה שריד לחצרות מזרח אירופה). משל למה הדבר דומה, למתבגר, שמתוך שהוא משועמם בסביבתו המוכרת, יוצא מתוכה כדי לחפש לו מילוי נפשי במקומות אחרים. כך בן דורנו, שהתחנך על חוקים ומצוות ועל פרטי הלכה, נושא את עיניו לאופקים חדשים של אתגר והשראה.
 
אם כך, תשאלו שוב, מה ליהודים מודרניים כאלה ולאותו זקן מרוחק, שסגר את התריסים והתעטף בתורתו כטלית, שחייו השתייכו כל כולם למאה השמונה עשרה (הגר"א נולד ביום טוב הראשון של פסח ת"פ (1720), ונפטר לבית עולמו בי"ט תשרי תקנ"ח (1797) )?
 
אך הרשו לי להציע המשך למשל דלעיל. אותו בחור מתבגר, לאחר שמילא את נפשו מחוץ למקום גידולו וקנה לו נקודת-מבט חדשה, שמא יחזור לבקר בביתו הישן, ואולי יתחיל לתהות, מה יש בו באותו בית, בעצם? כעת יכול הוא להביט במה שהיה לו כדבר המובן מאליו, ולחוש באופן מפתיע שהגיע הזמן להתבונן בשורשים שמהם צמח וינק, בסודם ובקסמם, ולגלות מחדש שכוחותיו הראשוניים ויסודות עולם-רוחו הם בכל זאת משם. תוך כדי התבוננות זו מתחוור, שאין הוא יכול להתכחש לביתו הראשון, בלי להתכחש לזהותו העצמית. מפליא אותו לגלות שהבית ההוא אינו משרה נכאים, כפי שהיה נדמה לו, והוא מלא חן, עניין, וחוויה מרתקת. אינני תובע ממנו שיחזיר לאחור את הגלגל, ושיסגור את הדלת על אופקים שהתרחבו בחייו. אבל ישנם אוצרות שמרוב קרבתם איננו שמים לב להם, ודווקא לאחר ההתרחקות נוכל לתפוש אותם וליהנות מהם בפרספקטיבה.
יתרה מזאת – הגר"א, מצידו, רצה לדבר אלינו במאה שלנו, ואולי אפשר להפליג ולומר – הוא רוצה לדבר עלינו, בזמן הווה. הא כיצד?  הרי כל חייו נעו סביב לימוד תורה, ויותר לא עניין אותו דבר? אבל מסתבר שהגר"א ראה את עצמו כמנהיג. ואיזה מנהיג זה, שאינו מקיים קשר קבוע עם הציבור הרחב? שאינו נושא בשום תפקיד רשמי – לא רב, לא דיין – ורק נתמך בכל זאת על ידי קהילת ווילנה שהכירה בגדלותו ומעלתו? אכן, יש להודות, שהגאון מווילנא היה מנהיג משונה: מנהיג לדורות. הוא ראה לרחוק, וטיפח את מסריו מתוך שאיפה להשפיע על הנצח, הרבה יותר מאשר על הדור שבו היה נטוע. והשאלה עדיין נשאלת: האם יכול אדם מלפני מאתים וחמישים שנה, גדול ככל שיהיה, לקיים דיאלוג איתנו, החיים בעולם שלא היה מסוגל להכיר או להעלות על דעתו?
אף אנו נאמר: מורשתו של הגר"א ותלמידיו שקועה עמוק בהוויית רבים מאתנו, וכאשר לומדים מורשת זו, אנחנו עשויים לגלות את עצמנו. ונפרט מעט, במה דברים אמורים. איפה נוכחת "ליטא" – חשיבתה, תרבותה, רוחניותה – בחיינו?
 
ב. הגר"א ואנחנו!
אמנם, השפעתו של הגר"א גלויה יותר בעולם הישיבות מאשר בכל מקום אחר, ומכאן חובת ההוקרה המוטלת על אלה מאתנו שזכו ללמוד בישיבות על סוגיהן. כידוע, הגר"א הוא מחולל עולם הישיבות, באמצעות תלמידו ר' חיים, מייסד ישיבת וולוז'ין. ולמרות שמוסד הישיבה עבר גלגולים רבים מאז ייסוד "אם הישיבות", עדיין יש לראות את ישיבות ימינו כבאות מכוח-כוחה של האידיאל של הגר"א ובית מדרשו.
אבל האמת היא שמחויבותנו למסורת הליטאית, מפליגה הרבה מעבר לכך. לדוגמה: אלה מאתנו הרואים את עצמם כציונים-דתיים, ומזדהים עם אותו זרם ציבורי המסמל מהפכה בחשיבה הדתית בקנה-מידה היסטורי, צריכים לשאול את עצמם מי בדיוק ייצר את המסילה הזאת? מי אישר להמוני שומרי תורה ומצוות להתחבר לפורקי עול כדי להביא גאולה לעם ישראל בידי אדם, מי הטיף לכך? חלקם של גדולי ליטא בתחיית עם ישראל בימינו הוא חיוני ומרכזי.
הרב שמואל מוהליבר והרב קוק זכרונם לברכה היו אנשי ישיבת וולוז'ין. גם הרב ריינס, הגאון התורני שייסד את המזרחי, היה ליטאי. בוולוז'ין פעלה חברה סודית של חובבי ציון, שעל חבריה נמנו הרב איסר זלמן מלצר והרב משה מרדכי אפשטיין. מובן שלא חסרו בליטא גם מתנגדי ציונות דגולים, ועם זאת נדמה לי שלא נטעה אם נאמר שבאופן יחסי, התמיכה בציונות היתה גדולה יותר בעולם "המתנגדים" מאשר בחצרות האדמו"רים הגדולות והמשפיעות. בחצרות ההן - גור, מונקאטש, סאטמר, בעלז, וגם (מה שהיום פחות שמים לב) חב"ד-ליובביץ' – נתקלה תנועת חיבת ציון בתגובות שנעו מהתעניינות סבילה ואדישות, עד קרירות ועוינות. בעיצומה של השואה, ציין הרב יששכר טייכטל זצ"ל בספרו "אם הבנים שמחה" כ"תגלית" לקהל קוראיו, שהרבי מבעלז היה פתוח לאפשרות שישועת עם ישראל בימיו תבוא באמצעות מי שאינם שומרי מצוות. אולם התבטאות פרטית כזו, הנאמרת בחדרי חדרים, אינה יכולה להשתוות לתמיכה הפומבית החד-משמעית בחיבת ציון שביטא הנצי"ב בשעתו, בהיכל בית המדרש בוולוז'ין. מסורת ליטאית זו נמשכה קרוב לדורנו בדמותו הענקית של הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל.
בעזרת ה' אני מקווה שבעתיד נבין, שלא מקרה הוא שאהדת ציון התחזקה אצל נושאי מסורת הגר"א, וכי הגאון עצמו תפש מקום מרכזי בתנועת תחיית עם ישראל.
גם יהדות ארצות הברית המודרנית, ובמיוחד קהילתה האורתודוקסית, עוצבה במידה רבה, אם לא מכריעה, בזכות היהודים הליטאים שהגיעו לחופי אמריקה במפנה המאות התשע עשרה-עשרים. גלי ההגירה הגדולים האלה הורכבו בעיקר מיהודי רוסיה הנרדפים. קהילה זו יצרה את המוסדות הציבוריים היהודיים באמריקה, בתחומי החינוך, הסעד ועוד, בקנה מידה שהאפיל על כל מה שהיה קודם. שמו של אחד מגאוני ליטא – הרב יצחק אלחנן ספקטור – מתנוסס מעל אחד המוסדות החשובים ביותר שהוקם באותם ימים, ה"ישיבה אוניברסיטה". אותם מהגרים דאגו להדפיס לעצמם את "נפש החיים", יצירה מתנגדית קלאסית מאת תלמיד הגר"א, ר' חיים מוולוז'ין, עוד בעשור השלישי של המאה העשרים, לאחר שהמהדורות האירופאיות של הספר אזלו.[1] הרכב הקהילה הדתית בארה"ב השתנה באופן משמעותי רק לאחר מלחמת העולם השניה, עם הגירתם המסיבית של יהודים חסידיים פליטי-חרב.
 
גם הפתיחות לעולם הכללי ולהשכלתו, שאפיינה עד הזמן האחרון את האורתודוקסיה האמריקנית – היא סממן ליטאי מובהק. ניתן להרחיב ולהכליל, שהעובדה שבחלק גדול מן היהדות הדתית מקובל להוקיר את ההשכלה הכללית בלי לוותר על הדבקות בתורה ומצוות, יונקת לא מעט (בצד השפעתה של יהדות גרמניה) מנורמות שהשתרשו ביהדות ליטא.
וגם בעניין זה, אי אפשר להתעלם מחלקו הישיר והעקיף של הגר"א. דבקותו הטוטאלית בתורה חיתה בשלום עם התעניינותו ופתיחותו ללימודים כלליים. גם שיטות הלימוד שלו בתורה עצמה, שכללו מידה רבה של ביקורתיות וחיפוש אחרי הפשט של הדברים, הכשירו את הערכים האינטלקטואליים האלה "לבוא בקהל". דמותו של הגאון מווילנא פתח שער לצמיחתן של המגמות האמורות עד ימינו בקרב מלומדים הנאמנים לתורה. אין להתפלא על כך שאחד מבניו של הגאון, ר' אברהם, היה לאחד מחלוצי מחקר המדרשים, שבילה את זמנו באיסוף ובירור נוסחאות וכתבי יד הפזורים בספריות אירופה.[2]
עם זאת יש מקום לזהירות רבה כאשר עוסקים בנושאים האלה, ובכלל כאשר דנים בהשפעת תורת הגר"א לדורות. עלינו להבחין בין עמדותיו של הגר"א עצמו לבין הגלגולים המאוחרים יותר. וודאי שכל התופעות שנמנו כאן עוצבו בעזרת גורמים רבים. אך יש רגליים לטענה שההיסטוריה היתה שונה בהרבה, אלמלא נוכחותו הבולטת של הגר"א בתודעה הליטאית. לכל זה בעזרת ה' נחזור בעתיד.
                    
               ג. תחומי עיסוקו ופעילותו
בכל תחום שבו עסק ר' אליהו מווילנא, הוא השפיע והשאיר רושם לדורות הבאים. מהם אותם תחומים? נסקור כמה מהם כדי לעשות היכרות ראשונית.
 
לימוד תורה - אין ספק שלימוד התורה הוא הנושא הראשון. דמותו של הגאון היתה למופת במסירותו ללימוד תורה, בהתמדתו האגדית הנשמעת לאוזנינו היום כגובלת בעל-אנושיות. גם הישגיו הלימודיים היו מיוחדים במינם. הגאון היה בעל ידענות מוחלטת בכל מכמני התורה, בכל ספרות חז"ל והראשונים, והוכר כמי שידיעתו בכל אלה היתה וודאית ונטולת-ספקות. הגאון הדגיש ללא הרף שהתורה ולימודה הם הערך המרכזי בחיי היהודי, ומסתבר שהוא אחראי לכך שעיקרון זה מוסכם עד היום בחוגים נרחבים בעם ישראל. גם דרך לימודו השפיעה באופן עמוק על הדורות הבאים.
מוסר והגות - תחום שני שהעסיק מאוד את הגר"א הוא המוסר ותיקון המידות. מוטיב זה חוזר ברבים מכתביו. הגאון היה ידוע כמעריץ של רמח"ל, בעל ספר המוסר הקלאסי "מסילת ישרים". דבריו של הגר"א בנושא האתיקה של היהדות מתקשרים להשקפת עולם הגותית אופיינית, שגם היא מתבטאת בכתבים רבים, למשל בפירושיו למקרא.
התנגדות לחסידות - הגותו של הגר"א מתקשרת לתחום נוסף שבו התפרסם: ההתנגדות לתנועת החסידות. הוא היה הלוחם הראשי נגד התנועה, ודרש לנקוט ביחס לחסידים אמצעים חריפים וחמורים מאוד. המסע הציבורי שיזם בעניין זה ייצרה אווירה של מאבק שהשתלט על הציבוריות היהודית בזמנו, ואשר הדיו נשמעים ברמה זו או אחרת עד ימינו.
פסקי ומנהגי הגר"א - הגאון גם היה פוסק הלכה דעתן שלא חשש להתנגד למוסכמות, ומנהגים ייחודיים רבים נוצרו בבית מדרשו. חלק ממנהגי הגר"א והוראותיו ההלכתיות התקבלו למעשה על ידי המוני בית ישראל, למרות החידוש שבהם. דוגמה בולטת היא פסיקתו בהגדרת זמן בין השמשות, שנגדה באופן מובהק את ההלכה שהיתה מקובלת בזמנו, והיום הפכה להיות השיטה הרווחת למעשה.
תורת הסוד - ר' אליהו מווילנא היה בעל בית לא רק בתחום הנגלה, אלא גם בתחום הנסתר. ייתכן להעריך שהוא היה המקובל הגדול בדורו. תורת הנסתר היתה מבחינתו חלק מובהק מן התורה, והוא טרח ללבן אותה באותה דבקות והתמדה שהוא הקדיש לש"ס ולמקורות אחרים בתחום הנגלה.
משיחיות – הגר"א חולל תנועה של עלייה לארץ ישראל שהונהגה לאחר פטירתו על ידי תלמידיו, מתוך מגמה של קירוב גאולתם של ישראל. מצד אחד, הוא פיתח תורה משיחית עיונית שלמה, שכללה את הדרכים שבהן יש לקרב את ביאת המשיח. מצד שני, הוא הניע את תלמידיו ברמה המעשית, וככל הנראה ממש הטיל עליהם, להגיע לארץ ישראל ולהשקיע מאמצים מוחשים בבניין הארץ ובקיבוץ גלויות. תלמידי הגר"א היוו גורם מכריע ביישוב הארץ במאה התשע עשרה וקידמו את הכשרתה לקלוט את ההמונים שעלו אליה יותר מאוחר, במסגרת "חיבת הציון" והתנועה הציונית.
 
               ד. המקורות למורשת הגר"א
מהם המקורות לידיעותינו על הגר"א? ישנם, בראש ובראשונה, דברים שהוא עצמו כתב. הגר"א לא כתב על עצמו, אבל מן הסתם הוא ראה תורתו כתמצית חייו ולכן ספריו וכתביו הם מקור חשוב. ספר כמו הביאור לשולחן ערוך נכתב על ידו ממש, אבל רוב יצירת הגר"א התורנית נרשמה מפיו על ידי תלמידיו. מעבר לכך, ישנם דיווחים וסיפורים על הגר"א ודברים המצוטטים מפיו ברמות שונות של מהימנות. כמובן, ככל שמקור הדיווח היא "כלי ראשון", למשל תלמיד ששמע את הדברים בעצמו, יותר ראוי לסמוך עליו. ישנן ביוגרפיות וספרי ליקוט שהוקדשו לדמותו של הגר"א. הראשון היה "עליות אליהו", שיצא לאור במאה התשע עשרה, ונערך בידי מחבר מכובד מאוד שעשה עבודה יסודית: הרב יהושע השל לוין מווילנה. הרב לוין היה דמות תורנית חשובה, ואף התחרה בנצי"ב על ראשות ישיבת וולוז'ין; אך גם היו לו יד ורגל בהשכלה. חיי הגר"א והליכותיו שורטטו על ידי מחברים נוספים, ביניהם -  בצלאל לנדוי, והרב יהודה לייב מיימון. האחרון אסף סיפורים ושמועות רבות בעל פה שרווחו ברחוב הליטאי בימיו, וגם הוציא לאור כמה מספריו של הגר"א. בדורנו דמותו של ר' אליהו מווילנא ממשיכה לרתק, ואנו נהנים מגילוייהם החשובים של חוקרים כמו עמנואל אטקס ואריה מורגנשטרן, הממלאים קווים חשובים בתולדותיו ואישיותו.
נוסיף כמה דברים בנושא המהימנות של הדיווחים והסיפורים. מיד עולה בראשנו ההשוואה ל"סיפורי חסידים", שהתפתחו ואף הפכו לסוגה ספרותית במקביל לגיבוש וליקוט המסורות על הגר"א. מקובל להתייחס לסיפורי חסידים בהסתייגות מבחינת העובדתיות שלהן. יהיו שיטענו ש"סיפורי מתנגדים" הם אמינים יותר מ"סיפורי חסידים". אני פתוח לאפשרות הזאת, אבל לא זו הנקודה העיקרית. אנו עוסקים כאן לא רק ברבנו אליהו עצמו, אלא גם בהשפעתו ובמורשת שלו, ועל כן חוץ מן העובדות הקרות של חייו, חשוב לנו לברר כיצד הגר"א נתפש ואיזה תפקיד הוא מילא בתודעת הציבור הרחב בזמנו ולאחר מכן. ועל כך ייתכן שנוכל ללמוד גם מסיפורים שאיננו בטוחים באותנטיות שלהם.
על כל פנים, בין המקורות הראשונים שאליהם נפנה במסגרת סדרה זו, נדגיש סוג מיוחד וייחודי: הקדמות לספרים שנכתבו בידי תלמידי הגר"א, והמוקדשות לתיאור דמותו. אמנם עלינו לזכור שלכותבים האלה היתה מגמה, מעבר למסירת עובדות. חוג תלמידי הגר"א היה חבורה חדורת תחושת שליחות.
שליחות זו החלה לצאת לפועל עם פטירתו של הגאון. בחיי הגר"א לא יצא לאור שום ספר משלו, וזאת משום שתלמידיו, המועמדים הטבעיים לנצח על מלאכת העריכה וההדפסה, היו עסוקים בלימוד תורתו. הגר"א היה מעיין שופע, ובעשרות חייו האחרונות דבקו בו אותם תלמידים נבחרים, שלמדו איתו ורשמו את תורתו. שומעי לקח הגר"א חסו על כל רגע, ואיש מהם לא התפנה לדבר אחר. ואולם עם הסתלקותו, הגיע השלב שבו התחילו תלמידיו לפעול להנציח את מורשתו, ולהוציא את יצירתו של הגר"א לרשות הרבים. מעבר לפרסום תורת רבם, מטרת נושאי מורשת זו היתה לפרסם את דמותו הענקית, ולהעצים אותה כמקור השראה והדרכה עבור עם ישראל בכלל. לצורך זה הם הוציאו מתחת ידם דברי הערכה על רבם שהודפסו בהקדמות לספרים אחרים, הן ספרים שהם עצמם כתבו, והן ספרי הגר"א שהם הוציאו לאור.
 
ה. סיום ופתיחה
כנקודת פתיחה לסדרת השיעורים, נפנה להערכה על הגאון שנכתבה בידי אחד מתלמידיו הגדולים – ר' ישראל משקלוב. לפני הכל נתוודע אל תלמיד מיוחד זה, אותו אנו עתידים להכיר בהקשרים שונים. היכרותו של ר' ישראל עם רבו הגדול ארך חצי שנה בלבד. אך באותה חצי שנה שלפני פטירתו של הגר"א, זכה ר' ישראל להיות דבוק בו ביותר, ובמיוחד בעשרים הימים האחרונים לחייו, בהם הוא שרת את הגר"א "כעבד לפני המלך".[3] לאחר מכן, היה ר' ישראל מנהיג בולט של עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל, ועמד בראש התיישבותם בעיר צפת עד שנחרבה, למעשה, ברעש הטרגי של שנת תקצ"ז. ר' ישראל משקלוב כתב חיבור מרכזי על הלכות מצוות התלויות בארץ בשם "פאת השולחן". עיקרי זכרונותיו על הגר"א כלולים בהקדמתו לספר זה. היכרותו עם הגר"א היתה מעמיקה למרות היותה קצרת-מועד, ובשל כך, היה דמות מוערכת בחבורת התלמידים, ואף נבחר להיות מהדיר הביאור לשולחן ערוך. בעקבות כך, מצוי היה בחוויות, בשמועות ובסיפורים שרווחו בין התלמידים עוד בחיי הרב, כך שניתן להתייחס לדבריו כמסירה מכלי ראשון.
נביא כעת דוגמה אחת מדבריו של ר' ישראל: אחד ממכריו שמע מפי הגאון, שלכל אדם צריך שתהיה לו מסכת אחת שאותה הוא יודע בעל פה, כדי לקיים מצוות "והגית בו יומם ולילה" בלכתו בדרך. אותו רב מייד התחיל לקיים את ציווי הגר"א, ולאחר כמה זמן חזר אליו וסיפר שהוא זכה ללמוד בעל פה את מסכת סוכה.
והשיב לו רבינו, רוצה אתה שאשאלך איזה דבר בזו המסכת שתשיב לי? והשיבו – הלא בע"פ ידעתיה כולה! ושאלו דבר א' ולא ידעה הרב הנ"ל, היינו ששאלו כמה מחלוקות יש בזו המסכת בין ר"מ ור' יהודה, ובין ר' עקיבא ור' טרפון, ובין רבה ורב יוסף, ואביי ורבא... ואחר כך פתח רבינו את פיו הקדוש ומנה כמונה מרגליות ונתח לנתחים אברי כל המסכת, כמה פעמים נזכרו המחלוקות בין תנאים ואמוראים, וכמה פעמים הלכה כזה או כזה, וכמה סוגיות ושיטות יש וכמה דינים מתוספתות וירושלמות, וסוכות פסולות כמנין "סכה" חסרה, וכך היה מונה הסוכות הכשירות הנזכרים במסכת זו ותוספתא ויורשלמי כמנין "סוכה" מלאה...
 
בשיעור הבא ארצה להתבונן בסיפור המדהים הזה, אבל לא כעת. עדיף לדעתי לשמור בינתיים את טעמה של התדהמה.
 
 

[1]   מהדורת ווילנא תרל"ד (1874) היתה האחרונה על אדמת אירופה.
[2]    ממצאיו כלולים בספרו "רב פעלים". חוקרים שבאו אחריו חלקו על רבות מקביעותיו, אבל אין זה גורע מחשיבות עבודתו.
[3]    כל זאת אנו יודעים ממה שכתב ר' ישראל עצמו בהקדמה לביאור הגר"א לשולחן ערוך אורח חיים.