מבן בעור עד מול פעור

  • הרב יעקב פישר

לפרשת בלק - מבן בעור עד מול פעור / הרב יעקב פישר

שתום עין היה הגבר, שידע דעת קונו אך דעת אתונו לא ידע. פקוחה היתה עינו של בלעם, ומבטה היטיב חדור - "עברא דשפיר חזי" (אונקלוס). היה המבט נוקב אך לא מקיף, כי רק אחת היתה העין - "שסומא באחת מעיניו היה" (רש"י). חד היה המבט, אך גם חד-מימדי ומוגבל.

"אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם ... שנאמר: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'" (ברכות דף ו')

כח ישראל - באחדותו, ובדיוק מחמת כח זה חושש בן הציפור, ועל כן שוכר הוא שירותיו של הקוסם הבינלאומי. קצה נפשו של בלק ומגור אוחז בו "מפני העם מאד כי רב הוא", וכי "כיסה את עין הארץ". על כן יבקש מלך מואב את שירותיו של זה שמכוסה עינו, ולראות לא יוכל בברכת גוי אחד המכסה את עין הארץ.

כשמאיר המבט ומקיף, יבחין באחדות ה' ובאחדות עם ה'. גם אם יימצא מום או פגם אי-פה אי-שם, ירפאו האור וישלבו בהרמוניה באחדות, כשילוב רשעים בצבו"ר (= צדיקים, בינוניים ורשעים), כשילוב חלבנה בקטורת, ועל כל פשעים תכסה אהבה. "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" (שיר השירים ד, ז).

זאת לא יראו המלך וקוסמו, זאת לא יסבלו; כי רחק מהם האור המקיף, ואף האחדות מהם והלאה. מכוחו של עמלק שואבים הם חכמתם לרשעה (ובזוהר הקדוש אף נמצא רמז לכך, שהרי שתי אותיותיו האחרונות של בלעם - שתי אותיותיו הראשונות של עמלק הן, ושתי אותיותיו האחרונות של בלק - שתי אותיותיו האחרונות של עמלק!). עמלק - מעלמא דחשוכא הוא, ומעלמא דפירודא יסודו, כראשית גויים. על כן אמרו חז"ל: "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק" (תנחומא, סוף כי-תצא).

ממש כעמלק המזנב, מנסה בלק לתפוס את ישראל בקצהו (ולא ידע כי גם "פינות צבאיו קדושים"...) לקראת בלעם הוא יוצא "אל עיר מואב אשר על גבול ארנון, אשר בקצה הגבול" (במדבר כ"ב לו); בקצה היום הוא משכים - בבוקר, ואת בלעם הוא מעלה במות בעל, "וירא משה קצה העם" (במדבר כ"ב מא); וכשכל זה איננו שווה, ומשמסתבר כי הפותח את פי האתון פקח גם עין בעליה, והוא מגלה "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" (במדבר כ"ג ט) - לא נותרה עוד ברירה בידי בלק, והוא אומר - הפעם באופן מפורש: "לך נא איתי אל מקום אחר אשר תראנו משם, אפס קצהו תראה וכולו לא תראה, וקבנו לי משם" (במדבר כ"ג יג). מהר מאד מתברר, כי גם תחבולה זו איננה צולחת, וכי אין פירוד בישראל קדושים, כי "יתפרדו כל פועלי עוון" (תהילים צ"ב י), וכי "פיזור לרשעים- הנאה להם והנאה לעולם" (סנהדרין דף ע"א). מלך מואב כבר מבין, כי מבט מפוזר ומפורד לא יתכן בישראל, וכי באשליה הוא הוזה בבקשו זאת, ממש כשם שטעה המזנב בנחשלים, וממש כשם שטעה זרעו - של זה האחרון - בקביעתו: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" (אסתר ג' ח) ... גם מן המקום האחר "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (במדבר כ"ג כא).

אל "ראש הפסגה" מעלה בלק את בלעם, שכן "ראה בלק שעתידה פירצה להיפרץ בישראל משם, ששם מת משה, כסבור ששם תחול עליהם הקללה" (תנחומא י"ג, ומובא ברש"י); ולא ראה אותו רשע מה בין בלעם למשה, שמשעלה משה "מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני יריחו, ויראהו ה' את כל הארץ..." (דברים ל"ד א). "אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות" (חגיגה דף י"ב).

שטחי, נקודתי ומוגבל מבטו של הקוסם הגוי במימד המקום, וכזה הוא גם במימד הזמן. שכן ילמדונו חז"ל אודותיו: "ויודע דעת עליון - השתא דעת בהמתו לא הוה ידע, דעת עליון הוה ידע?! אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה (ברכות דף ז). בעינו האחת, החודרת, ידע הוא לכוין לרגע, שהוא "אחד מחמשת ריבוא ושמונת אלפים ושמונה מאות ושמוים ושמונה בשעה" (שם).

לא זהו מבטו של משה, הרואה את "כל הארץ", הרואה את כל העם - "גוי אחד בארץ", הרואה את כל התורה - "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו". לא זהו המבט הישראלי.

לא נחה דעתו של בלק, ובמר יאושו אין הוא מסתפק עוד בסתם פסגה, והוא מעלה את בן בעור לראש פעור (במדבר כ"ג כח). ואם גם הועילה העצה לאשר מתואר בסוף פרשתנו - "... וחיל העם לזנות אל בנות מואב ... ויצמד ישראל לבעל פעור" (במדבר כ"ה א-ג), וכפי שמתואר בחז"ל (סנהדרין דף ק"ו), לא נסתרה אף מזימה זו מעינו הישראלית של משה. כדרך שמלחמה לו - למשה - בפעור בחייו - "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" (במדבר כ"ה ה'), כך מלחמה לו בו, וב"אידיאולוגיה" שמייצגת עבודתו, גם לאחר מותו, בראש הפסגה. שכן, חרף העובדה, שאין התורה מציינת מקום קבורת משה - "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים ל"ד ו), תדגיש התורה כי נקבר הוא "בגי בארץ מואב, מול בית פעור" (שם).

גם הגבר שתום העין, הופך "נופל וגלוי עינים"; או אז מכריז הוא בחגיגיות: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל" (במדבר כ"ד ה).

כיצד נביט אנו על עצמנו? נלכה נא בעקבי הרואה הגדול, מרן הרב קוק זצ"ל, שבביאורו לשיר השירים, מוסר לנו ההדרכה:

"האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה; אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חופשית, נקיה מכל מום. 'כולך יפה רעיתי ומום אין בך'" ("עולת ראיה", חלק ב').